תיקון 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

הורים ביולוגיים מוגדרים כאפוטרופוסים טבעיים של ילדם על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. מכוח האפוטרופסות קנויה להורים החובה והזכות לדאוג לכלל צרכי הילד לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד, שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. וכן צמודה לאפוטרופסות גם הרשות להחזיק בקטין, לקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.

פעולות ההורים מכוח האפוטרופסות מחייבת אותם לשמור על זכויות הילד במשפחה ולפעול בהסכמה בכדי להיטיב עם הילד כפי שהורים מסורים אמורים לנהוג בנסיבות כל עניין ועניין, בכדי לממש הלכה למעשה את תפקיד ההורות.

כאשר הוריו של ילד גרים תחת קורת גג אחת ניתנת לכל אחד מהם אפשרות לדעת פרטים בדבר התקדמות הילד והתפתחותו משום שהמידע הרלוונטי זורם ישירות אל הבית המשותף. אולם במקרה שבו ההורים אינם גרים תחת קורת גג אחת, ונמנע מאחד ההורים לקבל מידע חשוב אודות הילד, פוחתת באופן משמעותי היכולת של ההורה המודר לתרום לקידום ענייניו של הילד ולממש את חובתו וזכותו הבסיסית להורות.

למחוקק הישראלי לקח הרבה שנים להגיע למסקנה שיש לשתף את ההורה הלא משמורן במידע חיוני אודות הילד באותה מידה שבה יש לשתף את ההורה שזוכה במשמורת ילדים, ובאמצע שנת 2010, הוא הוסיף בתיקון 14 את סעיף 18 ב' לחוק אשר מנוסח כדלקמן:

18.   (ב)  גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת.

אלא שלמרבה הצער נמצא שהתיקון לחוק עדיין אינו מיושם בשטח, ובפסק דין ביהמ"ש לתביעות קטנות ב-ת"ק 17825-01-11, רוה נ' ביטוח לאומי, שופכת השופטת לימור רייך אור על סוגיה זו.

עניינו של פסק הדין הינו בתביעה כספית נזיקית של אב שהוא אינו ההורה המשמורן (להלן: "האב") על סך: 31,200 ₪ כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") על הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 18 ב' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הנתבע טען להגנתו שמערכות המוסד אינן ערוכות לרישום כתובות של שני הורים שנפרדו או התגרשו, ולכן לא הועבר לאב מידע אוטומטי.

ביהמ"ש פסק:

"היעלה על הדעת שרק בשל כך שהנתבע אינו מסוגל, תהא הסיבה לכך אשר תהא, לבצע את הוראות החוק, לפטור אותו בלא כלום ובוודאי מלקיים את הוראות החוק ?"

"ברור שהתשובה על כך הינה בהכרח שלילית, על הרשויות לקיים את הוראות החוק, גם אם עניין זה כרוך במכשול שהנתבע טוען כי איננו מסוגל לעמוד בו, שהרי הוראות חוק יש לקיים, כאשר תכלית החוק באה לסייע בידי ההורה שאיננו הורה משמורן, לקבל את כל המידע שנמסר להורה המשמורן ביחס לילדיהם המשותפים."

"המידע שעל הנתבע למסור, צריך שיהא כזה שנמסר להורה המשמורן, כמובן, על כך לא יכולה להיות מחלוקת, מבלי לפגוע ולגרוע מזכויותיו ופרטיותו, כך למשל אין לחשוף במתן המידע את פרטי החשבון של ההורה המשמורן, אליו משתלמת הגמלה, לצורך כך יש להיערך בהתאם ואולם חובה זו חלה על הגוף שמופיע בתוספת של החוק ואין בכך כדי לפגוע בזכותו של ההורה הנוסף לקבל מידע."

בסיכומו של פסה"ד קובע ביהמ"ש שהנתבע הפר חובה חקוקה, והוא מחייב אותו לשלם לידי התובע סך של 3,000 ₪ בגין הצורך לפנות לנתבע מספר לא מבוטל של פעמים על מנת שזה האחרון יפעל ליישום החוק ויספק לידיו את אותו מידע שהוא מספק להורה המשמורן.

יש להדגיש שפסק הדין אינו מציין רק את העובדה שיש לקיים הוראת חוק מפורשת, אלא גם שתכלית תיקון החוק ונחיצותו החברתית עולים בחשיבותם על כל שאר הטענות שנטענו מנגד.

מכאן אנחנו שולחים לכל אב לא משמורן את הקריאה לשמור ולא לוותר על הזכויות שלו כאפוטרופוס והורה, ואנחנו נהיה שם בשבילו בכדי לסייע לו בכך.

אידאה

סגור לתגובות.