גירושין | בתי המשפט ובתי הדין | הסכם גירושין | גט פיטורין | סרבני גט | התרת נישואין | גירושים בהסכמה
בישראל קיימות שתי ערכאות שיפוט ראשונות אשר מוסמכות על פי דין לדון ולפסוק בענייני משפחה. בתי הדין הדתיים האזוריים שהם הערכאה הדתית הראשונה ובתי המשפט לענייני משפחה שהם הערכאה האזרחית הראשונה.
הסמכות לאשר הסכם גירושין
לבתי הדין הדתיים מסורה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בענייני גירושין בין בני זוג בעלי עדה דתית זהה, ולשתי הערכאות מסורה סמכות מקבילה לדון בענייני רכוש, מזונות אישה, משמורת ילדים והסדרי ראייה. לבתי המשפט לענייני משפחה קיימת סמכות טבועה לפסוק בעניין מזונות ילדים, אך גם בתי הדין הדתיים רשאים לפסוק בכך בתנאי שיתקיים דיון לגופו של עניין ובהסכמת שני הצדדים. לשתי הערכאות יש סמכות לאשר הסכם גירושין.
בתי הדין הדתיים
בתי הדין הדתיים אינם מוסמכים לדון בעניינם של בני זוג בעלי עדה דתית שונה או חסרי דת. סמכות השיפוט בעניין זה תהיה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה שבין היתר רשאי לפסוק גם בעניין התרת נישואין.
בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי כערכאת שיפוט שנייה מהווה ערכאת ערעור על בתי המשפט לענייני משפחה, וערכאת הערעור על בתי הדין הדתיים האזוריים, לדוגמא בין בני זוג יהודיים, הינו בית הדין הרבני הגדול בירושלים. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מהווה ערכאת שיפוט שלישית וערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ), מהווה ערכאת ערעור על בית הדין הרבני הגדול.
מניעת בזבוז זמן שיפוטי
כאמור, לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות מקבילה לדון במחלוקות מסוימות בין בני זוג ועלול להיווצר מצב שבו שתי הערכאות נדרשות לדון באותו נושא בעת ובעונה אחת. מדובר בתופעה בלתי רצויה מהטעם שבית המשפט ובית הדין יכולים להוציא תחת ידם החלטות סותרות ומהטעם שמדובר בבזבוז זמן שיפוטי יקר. לפיכך נקבע שהערכאה אשר תימסר לה הסמכות לדון בנושא מסוים תהיה הערכאה אשר נדרשה לדון באותו נושא ראשונה.
פסיקה בסכסוך כללי על פי שני דינים
כידוע, המשפט בישראל פועל על פי חוקים אזרחיים אשר חוקקו בכנסת. אך בדיני משפחה קיים מצב שבו חלק מהסכסוך בין בני זוג נפסק על פי דינים אזרחיים וחלק אחר נפסק על פי דינים דתיים. לדוגמא, כאשר בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה נדרשים לפסוק בענייני רכוש או ביחסי ממון בין בני זוג, הם מחויבים לפסוק זאת על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, 1973-התשל"ג.
אך במקרים בהם יש לפסוק מזונות אישה, או מזונות ילדים הם יפסקו זאת על פי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, שהוא חוק אזרחי אשר מפנה להוראות הדין הדתי. פסיקה בסכסוך כללי על פי שני דינים אשר כל אחד מהם מושטת על אדני משפט שונים יוצר במקרים לא מעטים תקלות ופסיקה בלתי הוגנת כלפי אחד מהצדדים.
סמכות השיפוט נקבעת מראש
אם כן, סמכות השיפוט נקבעת מראש, שתי הערכאות, הדתית והאזרחית, מחויבות לפסוק על פי אותו דין ועל פניו נראה שתוצאת הדיון במחלוקות בין בני הזוג אמורה להיות זהה או לפחות מקורבת. אלא שהדבר אינו תמיד כך משום שהפסיקה בבתי הדין הרבניים, בשונה מבתי המשפט האזרחיים, עדיין מושפעת מאשמתו של מי מבני הזוג לפרוק המשפחה, והתביעה של מי מבני הזוג לחיוב הצד השני בגט עומדת במוקד הדיון. אמנם, בשנים האחרונות צומצמו פערי הפסיקה בין שתי הערכאות על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים ובשבתו כבג"צ, אך הפער עדיין קיים ומורגש.
מרוץ הסמכויות
לפיכך לעתים נמצא שבעל דין יכול לקבל תוצאה שיפוטית טובה יותר בבית הדין הרבני מאשר בבית המשפט לענייני משפחה, או להפך, ובלבד שהוא הגיש ראשון את התביעה לאותה ערכאה. כאן נוצר מושג אשר נקרא "מרוץ הסמכויות" אשר יכול להשפיע מאוד על התוצאות אשר מתקבלות בתהליך הגירושים.
קיימת סברה בציבור לפיה לגבר תמיד טוב יותר להקדים תביעה לבית הדין הרבני. סברה זו נכונה במקרים מסויימים, אך לא תמיד. לעיתים דווקא פנייה מוקדמת של הגבר לבית המשפט לענייני משפחה מקדמת אותו טוב יותר בהליכי הגירושין. הכל לפני הנסיבות ועל פי הנתונים אשר מצויים בתיק הגירושין.
מחבר: שאול מני נוי
אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה
