ע"א 130/85, נסים סבן כהן נ' שמעון כהן, (קטין) פ"ד מ(1), 69 (1986)

נסים סבן כהן

נגד
1. שמעון כהן, קטין

2. קלמנטין כהן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[20.1.86]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין, ג' בך

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' וולך) מיום: 9.1.85 בת"א 1307/82.

י' יהלומי – בשם המערער

מ' שורר – בשם המשיבים

פ ס ק – ד י ן

הנשיא מ' שמגר

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, שלפיו חויב המערער במזונותיהם של המשיבים בסכום של 6,500 שקלים לחודש, שהוצמדו למדד שפורסם ביום 15.6.82. בית המשפט הורה, כי הסכום יתעדכן מדי חודש.

2. בית המשפט קמא בחר, לצערי, שלא לפרט את ממצאיו, ועל כן היה עלינו ללמוד עליהם, במידה רבה, מתוך מה שמשתמע מן הקביעות הקצרות של הערכאה הראשונה. אך מובן, כי יש בכך כדי להכביד על הדיון בערכאת הערעור. יש בכך גם כדי לפתוח פתח לוויכוחים בין בעלי הדין על מה שסוכם או הוסכם, כפי שאכן אירע במקרה דנן. עם זאת, לא רצינו להכביד על בעלי הדין, ומאחר שניתן היה ללמוד, במקרה דנן, מתוך הראיות למה כוונו דברים, לא ראינו, במקרה זה, הצדקה להחזרת הדיון לערכאה הראשונה.

3. תביעתם של המשיבים הייתה למזונות, למדור (לרבות צו מניעה) ולהחזקת ילדים, ועל פי כתב התביעה, שנתקבל בבית המשפט ביום 16.6.82, נתבעו 9,000 שקלים לחודש צמוד למדד המחירים לצרכן. בראשית הדיון, ביום 3.11.82, נפסקו מזונות זמניים בסכום של 6,500 שקלים לחודש, שהוצמדו כנ"ל. ההחלטה התייחסה במפורש לכך, שהמזונות הם ל"תובעים", היינו לשני המשיבים. כן הורה בית המשפט, כי בנוסף לדמי המזונות הזמניים יחויב המערער בכל ההוצאות הנוספות, הקשורות בהחזקת הבית.

לפי כתב התביעה, היו המשיבים זקוקים למזונותיהם לסכום של 15,000 שקלים לחודש, אולם, כפי שנאמר בו, נתבע סכום נמוך יותר, כאמור לעיל, מאחר שהמשיבה נתכוונה לקזז מסכום המזונות את הכנסתה נטו (סעיף 10 לכתב התביעה). לצורך הוכחת הכנסותיו של המערער הוגש חשבון שומה סופי של שלטונות מס הכנסה לגבי שנת המס 1980, שנערך ביום 17.11.81 והצביע על הכנסה שנתית של 125,089 שקלים ברוטו. לפי טופס 38, שהוגש על-ידי המערער, הגיעה הכנסתו מנובמבר 81 עד אוקטובר 1982 ל-443,995 שקלים ברוטו.

המערער עבד אותה עת כפקיד בבנק הבינלאומי הראשון. האישה השתכרה, לפי הדו"ח של רשויות המס, 36,357 שקלים לשנת המס 1980, ובאשר למהות עבודתה נאמר בתביעה, כי היא תופרת כותנות וחלוקים.

לבני הזוג שני ילדים נוספים שהם בגירים, בן יליד 1961 ובת ילידת 1963. המשיב הוא יליד 1971.
4. בבירור התביעה חלו דחיות מרובות בשל בקשותיהם החוזרות של הפרקליטים המלומדים של בעלי הדין, ובראשית 1985 הסתבר, כי המערער עזב בינתיים את הארץ ומתגורר בארצות-הברית. פרקליטו המלומד של המערער הודיע, כי הוא יוכל להוכיח את טענותיו על יסוד חקירתה של המשיבה בלבד.

חקירתה של האישה על תצהירה לגבי הכנסותיהם של בעלי הדין לא חידשה מעבר למה שנטען בכתב התביעה ובטופס 38, שצורף על-ידי הבעל. לגבי ההוצאות הקונקרטיות היו תשובותיה של האישה מתחמקות או בלתי סבירות (כגון הטענה בדבר מתן דמי כיס בסכום של 20,000 שקל לשבוע לילד בן 14), אך כמסתבר, בית המשפט קצב את הסכום של המזונות על-פי הזיקה ההגיונית בין שיעור ההכנסה של הבעל לבין הצרכים הסבירים למזונות (לרבות מדור) באותה תקופה, ואין לומר כלל ועיקר, כי הסכום, שנפסק על ידי בית המשפט, הוא מופרז בשיעורו, בהתחשב בצרכים הסבירים או ביחס ליכולתו של האב לכסות את הצרכים ההכרחיים ולהוסיף מדין צדקה, כפי שמתחייב בנסיבות כאלה.

עם זאת יש להעיר, כי על בתי המשפט לצמצם את הנטייה לתת תשובות סתמיות וחמקניות בכל הנוגע לצרכים הרלוואנטיים. האישה הייתה התובעת במקרה דנן, ומחובתה היה להוכיח את טענותיה. הטענה, כי היא אינה שומרת קבלות או אינה רושמת את ההוצאות, אינה טענה כלל בנסיבות כגון אלה : התביעה הוגשה בשנת 1982, ואם לא היו בידי האישה רישומים בעת הגשת התביעה בשל כך שלא הכינה אותם בתקופה שלפני הגשת התביעה, הרי היו יכולים להיות בידיה רישומים בין הזמן שחלף אחרי הגשת התביעה ועד למועד מתן עדותה, בינואר 1985.

אחרי עיון בראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה שלפנינו בנויה הקביעה של שיעור המזונות על הערכה סבירה, שאין בה סממן של הפרזה, אך אינני שולל את האפשרות, כי במקרה אחר תידחה תביעה רק בשל אי הוכחה נאותה ומדויקת של הצרכים וההוצאות. אין כל הצדקה לכך שבית המשפט יחויב לעסוק בהשערות, בהנחות ובניחושים, כשמדובר על תביעה כספית אשר אותה חייבים להוכיח כיאות, ותביעת מזונות אינה שונה מבחינה זאת מכל תביעה אחרת.

5. הטענה הראשונה של המערער הייתה, כי האישה ויתרה על התביעה למזונותיה, וכל שנותר לדיון הם מזונותיו של הקטין. כדי לבסס את הגרסה האמורה הפנה הפרקליט המלומד של המערער לדברים, שנאמרו בעת הדיון בבית המשפט קמא:

בישיבה מיום 31.5.83 הודיעו בעלי הדין לבית המשפט, כי משא ומתן שנוהל ביניהם נכשל, והם גיבשו בהסכמה ביניהם את השאלות השנויות במחלוקת, וכך נאמר שם :

"א) תשלום המזונות לגבי הקטין (האם הבעל שקיבל על עצמו את תשלום למלוא הוצאות הקטין נושא בהם אי לא). במלים אחרות, אם הבעל שיחויב לשלם כל הוצאות המזונות של הילד, ישוחרר מחיוב הכולל שהוטל עליו לשלם בגין הוצאות אלו.

ב) עצם חיוב המזונות.

ג) עניין המבנה הן לגבי האשה והן לגבי הבעל.

ד)עניין תובענה שכנגד לצו הצהרתי כי כל נכסי בני הזוג הינם בבעלות משותפת לרבות העסק שמנהל הנתבע".

פרקליטו המלומד של המערער ביקש ללמוד מן ההתייחסות לתשלום המזונות לגבי הקטין, כאילו משתמע מכך, כי נזנח עניין המזונות של האישה.

בישיבה מיום 10.11.83 נאמר, לפי הפרוטוקול, כלהלן:

"למעשה השאלה היחידה הדרושה הכרעה שיפוטית היא דמי המזונות עבור הקטין וכן מדור והחזקת מדור שמעון כהן בלבד".

גם כאן ביקש הפרקליט המלומד ללמוד מן ההתייחסות לדמי המזונות עבור הקטין, כאילו אין עומדת עוד הטענה ביחס לדמי המזונות של האישה.

בישיבה בראשית 1985 נאמר על-ידי פרקליטו של המערער:

"עכשיו האשה ויתרה על מזונותיה חזרה בה מתביעתה למזונות לכן יש לקזז את הסכום" (דברי עו"ד יהלומי, עמ' 1 לפרוטוקול).

הפרקליט המלומד של המשיבים לא הגיב על דברים אלה, בשלב האמור, בית המשפט קמא קבע בפסק הדין, כי לא מצא ממש בטענה, שהאישה זנחה את "עילת זכאותה במזונות", וקבע על-כן, כי החיוב במזונות הוא לגבי שני המשיבים.

המערער העלה כאמור מחדש את הטענה, כי לא היה מקום לפסוק מזונות למי שוויתר על תביעתו.
לא מצאתי מקום להתערבותה של ערכאה זו במסקנתו של בית המשפט, שלפיה לא ויתרה האישה על תביעתה. הסיכום של העילות שבמחלוקת, כפי שהועלה לפני בית המשפט בישיבות מיום 31.5.83 ו-10.11.83, לא היה קונקלוסיבי בנקודה זו, כי עצם ההתייחסות למדור, אשר כולל את כל הוצאות הבית, היה בו כדי להצביע על דרישה לחייב את האב במזונותיהם של שני המשיבים, שהרי המדור הוא לעולם חלק מן המזונות. האמירה הראשונה המפורשת בדבר ויתור של האישה על מזונותיה עלתה בינואר 85, וכאשר הפרקליט המלומד של המערער שב והעלה טענה זו בסיכומיו, הגיב פרקליטם המלומד של המשיבים, עם תום הדיון ועובר למתן פסק הדין, כי השינוי היחידי שאירע ביחס למזונות הזמניים הוא כניסתו של הילד לפנימייה, וכן הוסיף ואמר:

"לא ויתרנו על הוצאות האשה, לא על מדור, לא על מזונות האשה היתה מחלוקת. הוא טען שלא מגיע לילד מזונות".

משמע, ככל שניתן ללמוד מנוסח הדברים הנ"ל, הוכחש עם תום הדיונים שהיה ויתור, ואכן לא ניתן לגלות אמירה ברורה מטעם האישה, שממנה ניתן ללמוד על ויתור, ואך מובן, שפרקליטו של המערער אינו יכול לחייב את המשיבה על-ידי הצהרה של ויתור, המושמעת על-ידיו: הצהרה של ויתור הייתה צריכה להיות מושמעת על ידי פרקליטה המלומד של המשיבה או על-ידי המשיבה עצמה. מובן שגם יכולה הייתה להיות מוגשת הודעה כתובה. בנושא כגון זה אל לו לבית המשפט להסתמך רק על הודעות של הצד שכנגד, אשר לא באה עליהם הסכמה מפורשת של הצד המוותר כביכול, ואין גם להסיק מסקנות מתוך נוסחאות מעורפלות ודו-משמעיות.

לא למותר להזכיר, כי כאשר פרקליטם המלומד של המשיבים הכחיש את הוויתור, עם תום הדיונים וכאחרון הדוברים, לא באה על כך תגובה מצד פרקליטו המלומד של המערער.

סיכומה של נקודה זו, הטענה בדבר ויתור מצד האישה לא נתקבלה בבית המשפט קמא, ואין מקום שנשנה ממסקנה זו.

6. (א) אשר לשיעור המזונות כבר הערנו, כי – לאור הראיות – הסכום הוא סביר ואין לגלות בו הפרזה, וממילא אין מקום להתערבותה של ערכאה זו.

 (ב) הערעור גם הופנה נגד החלטתו של בית המשפט קמא לחייב את המערער במחצית ההוצאות שהוצאו עבור חגיגת הבר-מצווה של המשיב, המסתכמים בסך 300,000 שקלים, לפי המדד של מועד מתן פסק הדין (9.1.85). אינני סבור, כי ערכאת הערעור צריכה להתערב בקביעה כגון זו.

7. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור.

בנסיבות העניין ובשל הדחיות המרובות לפי בקשות בעלי הדין ובשל חוסר הבהירות בעדותה של המשיבה, יישא המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 400 שקלים חדשים, והמשיבים לא יזכו בהוצאות.
השופט ד' לוין

אני מסכים.

השופט ג' בך

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, י' בשבט תשמ"ו (20.1.86).