משמורת ילדים עד גיל 6 ומעל גיל 6

משמורת ילדים עד גיל 6 וגם מעל גיל 6 נמסרת במשך שנים רבות באופן כמעט אוטומטי לאם. משנת 1962, הדבר מתקבל בישראל מכוח חזקת הגיל הרך שבסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, וכאן נשאלות השאלות למקור חקיקה זו ? מה הסיבה לכך ? והאם יש הבדל בין משמורת של בן למשמורת של בת.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אמנם חוקק בשנת 1962, אך את חזקת הגיל הרך לפיה טובת הילדים לשהות במשמורת האם עד גיל 6, הוא יונק מעקרונות הדין העברי אשר נקבעו מאות רבות של שנים קודם לכן. על פי משנה תורה לרמב"ם ועל פי השולחן ערוך בן ובת עד גיל 6 נמסרים למשמורת האם, ומעל גיל 6 הבת תישאר במשמורת האם והבן יעבור למשמורת האב.

חז"ל קבעו שהבת אצל האם לעולם שלא תרגיל לפריצות והבן אצל האב מעל גיל 6 בכדי שיוכל ללמדו תורה ומשלוח יד. חלקו חכמים על הקביעה לפיה משמורת בנים רק מעל גיל 6 לאב, ואמרו שגם ילדים בני פחות מ-6 יכולים ללמוד תורה וראוי שגם יעשו זאת, ולכן עליהם להיות במשמורת האב גם מתחת לגיל 6.

זה כמעט בלתי אפשרי להתווכח עם חכמתם של חז"ל אשר החלו לדון בדברים כבר בשנת 586 לפני הספירה בעיר העברית אושא לאחר חורבן בית המקדש הראשון. כבר אז היה צורך לקבוע כללים והלכות בדבר משמורת ילדים, מזונות ילדים ועוד שאר עניינים אשר קשורים לדיני אישות אשר נידונו ותוקנו על ידי חכמי הסנהדרין.

ברם, חשוב לזכור שהיו סיבות דתיות וחברתיות אשר הביאו את חז"ל לקבוע הלכות אלו, שכן עיקר עיסוקן של נשים בזמנו היה עיסוק במלכות הבית וטיפול בילדים, וחז"ל לא היו מוכנים להכיר ובוודאי לא לעודד נשים לצאת לעבוד מחוץ לבית ולהמעיט זמן בטיפול בילדים.

חז"ל סברו שצפויות לאישה פיתויים שליליים רבים כאשר היא יוצאת לעבוד מחוץ לבית והדבר עלול לפגוע בקדושת התא המשפחתי שעלול להוביל לגירושין ומכאן גם לפגוע בטובת הילדים.

כידוע, הורים צריכים לספק לילדיהם שני צריכים עיקריים וחיוניים. הצורך האחד הינו צורך פיזי והצורך השני הינו צורך נפשי. הצורך הפיזי הינו היכולת לספק לילדים מזון, ביגוד, הנעלה, מדור, רפואה וחינוך, או כפי שנקרא בהכללה מזונות ילדים. הצרכים הנפשיים הינם מתן חום, אהבה, יכולת להיות קשובים לצרכי הנפש של הילד, או כפי שהם נקרא בהכללה טיפול והשגחה.

בריאות גופם ונפשם של הילדים תלויים באופן ישיר והדוק באופן ובמידה בה הם זוכים למילויי צרכים אלו, ואפילו אם אמרנו שאת הצורך פיזי ניתן לספק ממרחק בשלט רחוק, הרי שאת הצורך הנפשי ניתן לספק אך ורק בקשר של נוכחות פיזית.

בשנים האחרונות אנחנו עדים למצב עובדתי לפיו נשים משקיעות מרץ רב בפיתוח קריירה עצמאית נפרדת מהבעל כאשר הן מוציאות תארים, יוצאות לעבוד מחוץ לבית למשך שעות ארוכות ולעיתים אף משתכרות יותר מהבעל. כפועל יוצא מכך, קשר הנוכחות של אימהות בחיי הילדים פוחתת ומכאן גם היתרון שניתן להן מימים ימימה לאחוז במשמורת הילדים צריך להתבטל.

כלומר, אם תקופת חז"ל או אפילו בעת שחוקק חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ניתנה לאם זכות ראשונים לקבל את משמורת הילדים עד גיל 6 ולאחר גיל 6  מעצם העובדה שנשים ישבו ברוב הזמן בבית, הרי שכיום לא מסתמן לאם אשר עובדת מחוץ לבית אותם שעות כמו האב שום יתרון על פניו בקבלת המשמורת של הילדים, ועל כן יש לבטל את חזקת הגיל הרך, או לכל הפחות לפרש אותו בצמצום תוך שימת דגש על טובת הילד.

סגור לתגובות.