טובת הקטינים גוברת על חופש תנועת האם | אידאה- זכויות הגבר במשפחה

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

סגור לתגובות.