טובת הקטינים גברה על חופש תנועת האם

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

משמורת ילדים משותפת בגישה חדשה

עד לא מזמן משמורת ילדים משותפת היתה נתונה להורים מעטים בלבד, בעיקר בהסכמת שניהם. בשנים האחרונות חל בהדרגה שינוי מהפכני בכך שאבות דורשים מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים, פקידות הסעד פתוחות לשמוע זאת ובתי המשפט אף מקדמים את הסידור של משמורת משותפת.

אנחנו עדיין לא שם, אבל משמורת ילדים בגישה החדשה תקדם את הסידור לפיו משמורת ילדים משותפת תהיה ברירת המחדל למשמורת הילדים וזאת ככל ששני ההורים ירצו בכך. ובמה דברים אמורים ?

ילדים הינם ללא ספק אחד מהדברים החשובים לאדם אם לא החשוב מכולם. ואולם כאשר בני זוג, הורים לילדים, נפרדים זה מזה, עולה הצורך לבחון את מעמדו וקרבתו של כל אחד מההורים בחיי הילדים מהטעם ששני ההורים כבר לא יכולים לחיות תחת אותה קורת גג אחת ולשהות עם הילדים ביחד.

הסכמה בין הורים לגבי משמורת והסדרי שהייה תייתר הכרעה שיפוטית, ואולם במידה ולא תהיה הסכמה, לא יהיה מנוס מאשר להביא את הסוגיה בפני הכרעה שיפוטית. הכרעה שיפוטית בעניין משמורת והסדרי שהייה איננה קלה, הגם שמדובר בהכרעה מקצועית שאיננה נמצאת בתחום המקצוע השיפוטי. לפיכך, יאלץ השופט, שהוא גם הפוסק הסופי בסוגיה זו, להיעזר בחוק המתאים לכך ובגורמים מקצועיים חיצוניים לאולם בית המשפט.

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (חזקת הגיל הרך)

סעיף החוק אשר דן בסוגיית משמורת הילדים הינו סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם כי זאת טובתם. כלומר, סעיף החוק קובע שחזקה (חזקת הגיל הרך) כי טובת הילדים עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל האב חל נטל לא קל לסתור את החזקה כי אין זו טובתם.

אין ספק שמדובר במחסום קשה למעבר אשר מונע גם מבתי המשפט וגם מפקידות הסעד אשר ידרשו לתת חוות דעתם בתסקיר בדבר המשמורת והסדרי השהייה לא להעדיף באופן מובהק את האם כמשמורנית.

בעבר נעשו ניסיונות לבטל ו/או לתקן את סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות על ידי חברי כנסת אך ללא הועיל משום שחברי כנסת דתיים בעיקר וחברות כנסת מכל הסיעות התנגדו לשינוי כל אחד מסיבותיו, כאשר הטענה העיקרית שעלתה בפי כולם היתה שטובת הילד עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל לכן אין צורך לשנות את סעיף החוק.

ועדת שניט

לאור התקדמות הדור ולאור הפעלת לחץ חברתי מצד קבוצה גדולה של גברים שרצו בכל מאודם לקחת חלק גדול יותר בחיים של הילדים הוקמה בשנת 2005 על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני ועדת שניט שבראשה עמד פרו' דן שניט. ועדת שניט נדרשה לחוות דעתה ולתת המלצותיה בדבר הסדר המשמורת בין ההורים אשר ישרת את טובת הילד.

וועדת שניט פרסמה את המלצותיה בשנת 2011 (כעבור 6 שנים) ובשורה התחתונה המליצה כי לטובת הילד יש לאפשר לאב לשהות עם הילד באותה מידה שהוא שוהה עם האם, ואף לאפשר לאב לקיים את אותם תנאי מחייה בביתו כשם שהאם מקיימת עם הילד בביתה.

ועדת שיפמן

ואולם שושנה וקוץ בה משום שאבות אשר זכו במשמורת משותפת ואף רצו לקיים זאת בפועל לא יכלו להתמיד בכך משום שהם עדיין נדרשו לשלם מזונות גבוהים. כך נולדה באופן מתבקש בשנת 2006 ועדת שיפמן אשר נדרשה לתת חוות דעתה בדבר גובה המזונות שיש לחייב אב בכלל ובמשמורת משותפת בפרט.

בשנת 2012 פרסמה ועדת שיפמן את המלצותיה אשר קבעו כי יש להפחית מהאב את החיוב במזונות באופן משמעותי בכדי שיוכל לחיות את חייו בכבוד, וכן בכדי לאפשר לאב לקיים משמורת משותפת ואף לעודד אותה לטובת הילד.

מסקנות ועדת שנית וועדת שיפמן, על אף שהיו מבוססות מחקרית, היו בגדר המלצות שלא יכלו לשנות את החוק ולא את הפסיקה בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי המשפט המחוזיים כערכאות ערעור. רק החלטה של בית המשפט העליון ו/או שינוי בחקיקה כלו להביא את השינוי בפועל שלא רחק היום וגם הגיע.

פסק הדין בבע"ם 919/15

לבית המשפט העליון הגיעו שני ערעורים מהמחוזי על גובה חיוב האב במזונות הילדים. בית המשפט דן בסוגיה במוטב מורחב של 7 שופטים בבע"ם 919/15. בית המשפט העליון בחן את האמור במסקנות ועדת שניט, ועדת שיפמן, חוות דעת משפטית מהיועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים והחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל ולבסוף ביום: 19.7.2017, ניתן פסק דינו.

פסק הדין קובע כי אב לא יצטרך לשלם לאם מזונות כאשר הילדים נמצאים במשמורת משותפת ככל שיש לשני ההורים הכנסות זהות מכל המקורות. אב בעל הכנסה נמוכה מהאם במשמורת משותפת רשאי לדרוש מהאם לשאת בנטל גבוה יותר בחיוב המזונות. וכאשר הילדים נמצאים במשמורת האב ולאם יש הסדרי ראיה או בשמם כיום הסדרי שהייה רשאי האב לחייב את האם לשלם לו, או לחייב את האם לשאת בסכום גבוה למזונות הילדים.

כיצד פסק הדין בבע"ם 919/15, מקדם משמורת משותפת ?

כאמור, בטרם ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15 רוב המזונות היו חלים על האב, וכאשר היה מדובר באב אשר משתכר את הסכום הממוצע במשק ומטה, לא היה נותר לו מהמשכורת אפילו את הסכום המינימאלי לסיפוק צרכיו ההכרחיים. ככל שהיו יותר ילדים משותפים כך הלכה והחריפה הבעיה. האבסורד בנוסחה הקודמת היה שמזונות האב לא היו יורדים מסף מינימום גם אם הוא היה עני מרוד והאם עשירה מופלגת.

תוצאה כזאת היתה גורמת לאב להתרחק מהילדים אשר מטבעם הינם בעלי דרישות. לאב היו נפתחים על ידי האם או על ידי המוסד לביטוח לאומי תיקים בהוצאה לפועל, ומכל זה היו הילדים הנפגעים העיקריים.

פסק הדין בבע"ם 919/15, קובע כי במשמורת משותפת יהיה האב פתור ממזונות ילדים במידה וגובה ההשתכרות שלו היה זהה להשתכרות של האם. עם זאת, גם החיוב במזונות הילדים מעל גיל 6 יהיה על פי יחס ההכנסות שיש להורים וביחס להסדרי השהות שיש לכל הורה עם הילדים.

משמורת ילדים כבררת מחדל

לפני פסק הדין בבע"ם 919/15, היה בית המשפט מפחית לאב במשמורת משותפת 20 אחוז מגובה המזונות שהיה אמור לשלם כאשר הילדים היו במשמורת האם. ברור כי במשמורת משותפת היה האב מוציא הרבה יותר מעשרים אחוז מגובה המזונות אשר מופחתים לו, ולפיכך ככל שהיה מדובר באבות בעלי הכנסה ממוצעת ומטה סידור כזה היה מרחיק את האבות ממשמורת משותפת.

משמורת ילדים בגישה החדשה

על פי סידור המזונות החדש אין כל מניעה שמשמורת משותפת מעל גיל 6 ואף למטה מכך תהיה ברירת המחדל כאשר האב ירצה זאת, ובמיוחד לאור העובדה שבתי המשפט מתחילים לעודד זאת. הגם שאימהות מעוניינות כיום יותר מבעבר לפנות לעצמן זמן להגשמה עצמית.

לפרטים נוספים צור קשר

משמורת ילדים משותפת

משמורת ילדים  |  אפוטרופסות  |  הורות  |  הורות משותפת  |  משמורת ילדים משותפת  |  אבהות  |  בדיקת אבהות  |  בדיקת מסוגלות הורית | משמורת ילדים לאב לאחר גירושין

 

משמורת ילדים בהגדרה

בהגדרה, הורה אשר במחיצתו נמצאים הילדים ברוב הזמן נקרא הורה משמורן. במשמורת ילדים משותפת הילדים שוהים במחצית מהזמן הפנוי שלהם אצל האב ובמחצית השנייה אצל האם.

משמורת ילדים עיקרית

על פי מספר טעמים, רובם היסטוריים נקבע שילד צריך להיות במשמורת עיקרית של האם והאב יקבל הסדרי ראיה או הסדרי שהות. לפיכך, סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קבע את חזקת הגיל הרך לפיה חזקה שטובת הילד להיות במשמורת העיקרית של האם עד גיל 6.

יחד עם זאת הפסיקה בבתי המשפט נוטה לפסוק לאם משמורת ילדים גם לאחר גיל 6 על פי כלל ההמשכיות והכלל שלא מפרידים בין אחים, ומכאן מתקבלת תוצאה שהאם אשר הקדימה תביעה למשמורת ילדים ללא התנגדות האב תזכה במשמורת העיקרית של הילדים מיום שהם נולדים ועד גיל 18.

משמורת משותפת מאיזה גיל

לא ניתן להגיד שיש גיל ממנו אב יכול לזכות במשמורת משותפת ומתחתיו אין. משמורת ילדים משותפת ניתן לקבל בכל גיל וגם למספר הילדים אין השפעה על כך. מכאן שאין שאלה בדבר קבלת חזקה משותפת מאיזה גיל, שכן האב יוכל לקבל משמורת גם בגיל הרך, הוא גיל שמתחת לגיל 6.

הסכם משמורת משותפת

בית המשפט לענייני משפחה ייתן בדרך כלל תוקף של פסק דין להסכם חזקה משותפת.  אך בהעדר הסכמה וכאשר אב יגיש תביעה למשמורת משותפת יהיה על בית המשפט לבחון האם האב יכול לגור בסמיכות למקום מגורי הילדים והאם טובת הילדים תהיה לשהות במחצית מהזמן אצל האב ובמחצית השנייה אצל האם.

דמי מזונות במשמורת משותפת

דמי מזונות במשמורת משותפת נקבעו עד לאחרונה על פי פסק דין מנחה של בית המשפט המחוזי לפיו האב ישלם שבעים וחמישה אחוז מגובה דמי מזונות במשמורת עיקרית של האם, וכבר נשמעו קולות רבים של נשים אשר אומרים שאבות מבקשים משמורת ילדים משותפת בכדי לשלם דמי מזונות ילדים מופחתים. לנו אין אלא להצטער על הדברים הללו וטוב היה שלא נאמרו משום שהם פוגעים בלגיטימיות ההורית של האבות אשר נתונה להם כזכות משפטית וחובה מוסרית מכוח האפוטרופסות על הילדים.

יתרה מזאת, אבות אשר חולקים עם האם משמורת משותפת מוציאים בדרך כלל על הילדים דמי מזונות גבוהים יותר מהאבות אשר לוקחים את הילדים להסדרי ראיה בלבד, וזאת גם לאחר שהופחתו מהם עשרים וחמישה אחוז מגובה המזונות אם בכלל.

משמורת משותפת ללא מזונות

לאחרונה ניתנו מספר פסק דין בבתי המשפט לענייני משפחה אשר קבעו משמורת ילדים משותפת ללא מזונות לאב ועוד פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר פסק לאב לשלם מחצית מזונות. מדובר בפסקי דין תקדימיים, קרוב לוודאי שיגיעו עוד אחרים כמותם, כמובן על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה.

משמורת משותפת לפי החוק והפסיקה

בתי המשפט מתקשים אך לא נמנעים מלפסוק משמורת משותפת בגלל שתי סיבות עיקריות. סיבה אחת הינה שהחוק מספק לאם את חזקת הגיל הרך, והסיבה השנייה הינה שעל הילד לקיים מרכז חיים במקום מגורים אחד ולא ניתן להגביל את אחד ההורים למקום מגורים מסוים. אבל אל לנו לשכוח שטובת הילד היא מעל כל השיקולים ואבות זוכים כיום במשמורת משותפת משום שהם מעיזים לדרוש ולא מוותרים כפי שגברים נהגו בעבר.

לסיכום והפנמה

ילד נולד לשני הורים אשר ברגיל נושאים בגידול שלו בחזקה משותפת ולכן מן הראוי שחזקת הגיל הרך תבוטל או שתחולתה תצומצם על פי עקרון טובת הילד באופן שברירת המחדל תהיה משמורת משותפת באזור המגורים המשותף האחרון של שני ההורים, ומי מבין ההורים שיעזוב את אזור המגורים המשותף יאלץ להסתפק בהסדרי ראיה.

יש לציין שהמודעות ליתרונות המשמורת המשותפת מתחילה לחדור בשנים האחרונות לשיח החברתי, האקדמי והמשפטי. ולאימהות רבות יש גם נטייה לקבל הסכם משמורת ילדים משותפת. כיום הדרך לשכנע את בית המשפט לפסוק חזקה משותפת קלה יותר מבעבר על פי הנתונים של כל מקרה ומקרה. יעוץ מקדים וטיפול נכון בסוגיה יכולים בנסיבות מסוימות להועיל מאוד לאב להשיג משמורת משותפת.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם