פתח דבר
ביום: 19.4.2021, פסק כב' השופט עובד אליאס מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (להלן: "בית המשפט"), בתלה"מ 54982-10-18 (להלן: "פסק הדין") כי על אף שלבני הזוג הנשואים זה לזה 4 דירות בבעלות משותפת, האישה תקבל 800 אלף ₪ יותר מהבעל משום שמצב בריאותו של הבעל טוב יותר ממצב בריאותה של האישה.
השופט אליאס ציין כי מקור סמכותו לפסוק כך נמצא בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק") אשר מהווה חריג לכלל שמופיע בסעיף 5 לחוק הקובע בגדול כי כל אשר נצבר לזכות בני זוג במהלך הנישואין יתחלק בניהם בחלקים שווים למעט מתנות, ירושות ופיצויים מנזקי גוף.
מדובר בפסק דין אשר מעלה שאלות עקרוניות ומהותיות, משום שהאם ברגיל יש לאדם שליטה מוחלטת על מצב בריאותו שלו או מצב בריאותו של בן הזוג האחר ?! מדוע על בן זוג אחד להיענש, לכאורה בממון, בגלל מחלתו של בן הזוג האחר ?! והאם בית המשפט יחזור וידון באיזון המשאבים בין בני הזוג אם לאחר זמן מה מיום מתן פסק דין זה מצב בריאותו של הבעל ישתנה לרעה ואולי אף יהיה גרוע יותר משל האישה ?!
מאמר זה ידון בשאלות נחיצותו וטעמו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון בכלל וסעיף 8 (2) בפרט, והאם צדק בית המשפט או שגה כאשר עשה שימוש בסעיף 8 (2) במקרה הנדון.
רקע עובדתי
מדובר בבני הזוג אשר נישאו בשנת 1990 ומנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים, בגירים בזמן מתן פסק הדין. חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר ובשנת 2016 הם החלו מנהלים הליכי גירושין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.
לבני הזוג 4 נכסים בבעלותם והבעל הגיש תביעה לבית המשפט לפירוק השיתוף בהם, מחצה על מחצה. האישה הגישה תביעה לפירוק השיתוף על נכס, מחצה על מחצה, הרשום על שם הבעל ואשר נמסר לו בירושה על ידי הוריו על פי צוואה שקוימה, וכן בקשה לפסיקה של חלוקה בלתי שוויונית בארבעת הנכסים המשותפים באופן שהיא תקבל 75 אחוז, והבעל יקבל 25 אחוז.
הבעל הינו אדם בריא ועובד, אך אצל האישה התגלתה בשנת 2016 לערך, מעט לאחר שהבעל הגיש תביעה לגירושין בבית הדין, מחלה קשה שבעקבותיה הוכרה בנכות של 90 אחוז על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והיא מקבלת גמלת נכות בגין מחלתה הן מהמל"ל והן מחברת ביטוח פרטית.
האישה מתניידת בכסא גלגלים, היא נעזרת במטפלים, איננה יכולה לעבוד, ובשל מחלתה אף דיבורה חלש, איטי ולא ברור.
טענות הצדדים
בכתבי הטענות טען הבעל כי אין להורות על חלוקה בלתי שוויונית משום שהתביעה לגירושין הוגשה מצידו לאחר שהאישה בגדה בו וכן, שגילוי מחלתה של האישה ארע לאחר הגשת התביעה לגירושין.
האישה טענה כי בשל נכותה, פערי השכר בין בני הזוג וכיו"ב יש להורות על חלוקה בלתי שוויונית של 75 אחוז לזכותה ו- 25 אחוז לבעל ואין משמעות לכך שגילוי מחלתה היה בסמוך לאחר הגשת תביעת הגירושין מצד הבעל הואיל והמחלה קיננה בה קודם לכן, מבלי שגילתה אותה.
פסיקת בית המשפט
בית המשפט דחה את תביעת האישה לקבלת מחצית מזכויות הבעל בדירת המגורים שירש מהוריו משום שלא הוכח בפניו כי לאישה יש זיקה כל שהיא לנכס ובזה גם לא נעסוק במאמר זה, אך לגבי החלוקה של 4 הנכסים המשותפים קבע בית המשפט כי האישה תקבל 65 אחוז משוויים ואילו הבעל יקבל 35 אחוז משוויים.
בפסק דין זה ציין זה בית המשפט שבין בני הזוג קיים פער גדול ביכולות האישיות והכלליות, ושיכולת השיקום של האישה לאחר הפירוד נמוכה בהרבה מזו של הבעל, כמפורט בסעיף 8 (2) לחוק, והדבר מהווה את הטעם להעביר לרשותה מחלקו של הבעל 15 אחוז ממצבת הנכסים.
על פי הערכות שמאי שהובאו לפני בית המשפט נקבע כי שווי ארבעת הנכסים עומד על 5.4 מליון ₪. ועל פי פסק הדין העביר בית המשפט מחלקו של הבעל בנכסים כ- 800 אלף ₪ לחלקה של האישה.
כלומר, לעומת חלוקה שוויונית של כ- 2.7 מליון ₪ לכל בן זוג, נפסק כי האישה תקבל כ- 3.5 מליון ₪ ואילו הבעל יקבל כ- 1.9 מליון ₪. מכאן שההפרש האמיתי בין הסכומים שקיבל כל אחד מבני הזוג הינו כ- 1.6 מליון ₪ לטובת האישה.
בית המשפט לא השיב על השאלה מדוע אישה אשר ניזונה משתי קצבאות נכות, האחת מהמל"ל והשנייה מביטוח פרטי, ויתכן שגם ניזונה מקצבת זקנה ופנסיה חודשיים, ואולי גם מפיצויים. וכן, בעלת נכסים, לאחר חלוקה של מחצה על מחצה עם בעלה, בשווי של כ- 2.7 מליון ₪, זכאית לעוד 800 אלף ₪ מחלקו של הבעל שלא הוכח כלל כי הינו בעל הכנסות בפועל.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון
סעיף 5 רבתי לחוק יחסי ממון קובע כאמור כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. וכן, גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המל"ל, או גמלה או פיצוי שנפסקו או מגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות.
אם כן הכלל הוא חלוקת משאבים שווה למעט נכסים שהיו לבן זוג לפני הנישואין. וכן, מתנות, ירושות, גמלה מאת המל"ל ופיצוים בגין נזקי גוף אשר ישארו בידי בן הזוג עליו הם רשומים אף אם קיבל אותם במהלך הנישואין.
נוסחו המפורט של סעיף 8 לחוק יחסי ממון (נוסף לחוק בתיקון 4 תשס"ט-2008) מתיר לבית המשפט לחרוג מהכלל האמור בסעיף 5 לחוק ולפסוק בין היתר חלוקת משאבים שאיננה מחצה על מחצה בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. וכמו כן, לקבוע איזון המשאבים עוד לפני שבני הזוג התגרשו בפועל.
הנסיבות הינן בין היתר התחשבות בנכסים עתידיים של כל בן זוג ובכושר השתכרותו של כל אחד מהם. נסיבות אלו יאפשרו לשופט לפסוק חלוקה שונה מהכלל של מחצית לכל צד.
אם כן, סעיף 8 לחוק יחסי ממון נולד בכדי לאפשר חלוקה צודקת, בנסיבות המיוחדות, במובחן מחלוקה של מחצה על מחצה שלא תהיה צודקת. שתי הנסיבות המיוחדות המנויות לעיל נכללות במפורש בסעיף החוק ואולם בית המשפט עשה ועושה שימוש בסעיף 8 גם בנסיבות מיוחדות אחרות.
נסיבות מיוחדות על פי סעיף 8 לחוק
בני זוג נשואים לפרק זמן קצר שבמהלכו רכש אחד מבני הזוג מכספו נכס שנרשם על שם שני בני הזוג. על פי סעיף 5 לחוק אמורים בני הזוג לחלוק בנכס מחצה על מחצה, ואולם ברור שאין זה צודק שכך יתבצע, במיוחד אם רוכש הנכס לא ציפה שהנישואין יסתיימו לאחר פרק זמן קצר.
סעיף 5 קובע כי איזון המשאבים יתבצע עם התרת הנישואין או פקיעתם. המועד שבו יקבע כי בני הזוג חדלו מלקיים חיים משותפים (יום הקרע), על פי התנהגות אחד מהם או שניהם יכול להיות מוקדם ממועד גירושין בפועל ואף מאוחר ממנו ועל כן ברור שאין זה צודק שתהיה חלוקה של מחצה על מחצה במועד הגירושין אלא עד יום הקרע.
כאשר מוכח כי בן זוג הבריח משאבים כל שהם בטרם התקיים הדיון באיזון המשאבים ברור שיהיה מוצדק לקבוע חלוקה של מחצה על מחצה במשאבים הכוללים גם את אלו שהוברחו אפילו אם לא ניתן לשים עליהם יד או לשחזר אותם.
נפסק לא אחת כי אין לקבוע חלוקה שאיננה מחצה על מחצה על סמך אשם בפירוק הנישואין או עקב בגידה בבן הזוג השני. עם זאת אין לומר שמדובר בקביעה חד משמעית אשר אין בה את היוצא מן הכלל. היוצא מן הכלל בעיקר איננו מדבר על אמצעי ענישה של הבוגד בדיעבד אלא מניעת זכות שלא היתה ניתנת לו מלכתחילה אם היה ידוע שבגד או יבגוד. כלומר, ביטול מעיקרו של דבר.
בתי המשפט פוסקים חלוקה על פי סעיף 8 לחוק גם במקרים שיש הפרש משמעותי בין בני הזוג בהשכלה ובנכסי קריירה. וכן, יש עוד נסיבות נוספות בהן סעיף 8 לחוק על סעיפיו השונים בא לידי ביטוי.
דיון על פסק הדין
בפסק הדין מזכיר בית המשפט את תמ"ש 22954-11-14 ק. ואח' נ' ק, (ביהמ"ש בראשל"צ פס"ד מיום: 20.12.2017) ולאור העובדה שמדובר במקרה דומה, נכון להיכנס גם לגופו.
בתמ"ש 22954-11-14, נדון אופן חלוקת דירה משותפת של שני בני זוג נכים, מרותקים לכיסא גלגלים, נכותה של האישה עומדת על 100 אחוז ונכותו של הבעל עומדת על 150 אחוז. בני הזוג התגרשו בשנת 2016, האישה עברה לגור בבית הוריה והבעל המשיך להתגורר בבית.
האישה הגישה תביעה לפרוק שיתוף בדירה בדרישה לחלוקה שוויונית בין הצדדים מהטעם שהדירה נרכשה במהלך הנישואין וגם נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. הזכות כאמור מוקנית לה מכוח סעיף 5 לחוק. האישה ציינה כי היא מתקיימת מהכנסה יחידה של קצבת נכות בסך של: 7,600 ₪ מאת המל"ל.
הבעל התנגד וטען כי את מרבית הסכום לרכישת הדירה השיג באמצעות חברים טובים והוריו אשר נתנו לו, ורק לו, את הכסף לאור מצבו הבריאותי וזכאותה של האישה לשהות בבית ניתנת לה כל עוד בני הזוג יחיו כמשפחה. ולפיכך ביקש הבעל להיעזר בסעיף 8 (2) לחוק ולקבוע כי הוא יקבל 90 אחוז משווי הדירה והאישה 10 אחוז משוויה.
הבעל טען כי הוא מתקיים מקצבת נכות של המל"ל בסכום של 9,700 ₪ לחודש אשר אינם מכסים את מלוא צרכיו, ופרט לדירה נשוא דיון זה אין לו נכסים נוספים.
בבחינת מצב בריאותם של בני הזוג מצא בית המשפט כי האישה מתפקדת טוב בהרבה מהבעל, היא ניידת בעזרת מאמצים שהיא משקיעה ואף מצליחה לטפל בשני ילדי בני הזוג, תאומים בני 13.
לעומת האישה, הבעל תלוי לחלוטין בעזרת הזולת, משותק מצווארו כלפי מטה ויש לו מטפל המסייע לו באופן שוטף.
בתמ"ש 22954-11-14 קיבל בית המשפט את טענת הבעל בחלקה ופסק כי הבעל יקבל 65 אחוז משווי הדירה והאישה תקבל 35 אחוז משוויה, תוך שהוא מציין כי מעבר להבדל במצב בריאותם של בני הזוג, לאישה יש אצל הוריה, שם היא מתגוררת, מערכת תמיכה משפחתית.
הינה רואים אנו כי לא העניין המגדרי הוא זה אשר מקיים את הפסיקה על פי סעיף 8 (2) לחוק. זאת להבדיל ממחויבויות אחרות בנישואין אשר על פי הדין העברי היו עלולות ליפול על הבעל בלבד כגון מזונות אישה או כתובה.
כאמור, בפסד הדין נשוא מאמר זה נכתב כי לבני הזוג ארבע דירות בשווי כולל של כ- 5.4 מליון ₪ ובית המשפט דחה את תביעת האישה לקבלת מחצית משוויה של דירה שבבעלות הבעל.
לבעל כאמור דירה בבעלותו אשר יכולה להבטיח לו קורת גג. וכן, לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט ומכירת הנכסים ישאר ברשותו של הבעל סך של: 1.9 מליון ₪ אשר עשויים לתת לו גם ביטחון כלכלי.
גם אם הבעל איננו עובד, או איננו משתכר דיו, הרי שפוטנציאל השתכרות יש לו בהיותו בריא ואם יצליח להשתכר יבוא הדבר בתוספת לביטחון הכלכלי שכבר יש לו.
לעומת הבעל, לאחר מתן פסק הדין ישאר לאישה סך של 3.5 מליון ₪ ממצבת הנכסים. האישה בוודאי תרצה לרכוש דירה המותאמת לצרכי נכותה ואם ישאר בידה סכום כספי עודף לאחר רכישת הדירה, ישמש הדבר לביטחון כלכלי לשארית חייה בנוסף על הקצבאות החודשיות שהיא כאמור מקבלת בגין נכותה.
ולפיכך, בבחינת הדברים ובשקלולם נראה כי צדק בית המשפט בכך שעשה שימוש בסעיף 8 (2) לחוק.
לסיכום
בשעה שסעיף 5 לחוק יחסי ממון עוסק בחלוקה צודקת, לרוב מחצה על מחצה, של המשאבים אשר נצברו על ידי כל אחד מבני הזוג ושניהם גם יחד עד ליום הקרע. סעיף 8 לחוק עוסק ביכולת של כל אחד מבני הזוג לשרוד את המשך חייו לאחר הפירוד ביניהם בעזרת מכלול המשאבים העומדים לרשותו לרבות המשאבים אשר מוקנים לו באמצעות סעיף 5 לחוק.
אם כן, סעיף 5 לחוק מאפשר לבית המשפט לעשות צדק חברתי ולפיו החלש מבחינה פיזית, כלכלית, בפוטנציאל השתכרות וכו' מבין בני הזוג יתרם על ידי החזק מבניהם.
יכול הבעל לבוא ולומר מדוע מחויב אני לשאת "בעונייה" של אשתי גם לאחר הגירושין. יענה לו סעיף 8 (2) לחוק כי ברית הנישואין היא זו שיצרה את הערבות ההדדית אשר היתה מתקיימת גם במקרה שבו המצב הבריאותי והכלכלי שלו היו גרועים משל האישה.
ואם יקשה הבעל ויגיד, מה יהיה עליי אם זמן מה לאחר מתן פסק הדין מצב בריאותי יתדרדר וחלילה יהיה יותר גרוע משל האישה. יענה לו סעיף 8 (2) לחוק ויאמר שפסק הדין צופה פניי עתיד בערכים של הווה, וככל שאין אדם יודע מה צופן לו העתיד, פסק הדין איננו יכול להקנות לו ביטוח כנגד כל שינוי אם וכאשר יתקיים בעתיד.
בשורה התחתונה יאמר כי ניתן, אולי, להתווכח על גובה הסכום אשר עבר לזכותה של האישה, שבנסיבות העניין נראה סביר, ואולם לא ניתן לומר שמדובר בפסק דין אשר איננו עושה צדק עם בני הזוג.