הפרת הסדרי שהות על ידי האם ומה הסנקציות שניתן להטיל עליה

הסדרי שהות כנורמה
כשמדובר בקשרי משפחה אז הסדרי שהות, הסדרי שהייה, או הסדרי ראייה (בכינויים בעבר), הינם הימים שבהם ילדים להורים פרודים שוהים במחיצתו של כל הורה. על פי עקרון טובת הילד וזכויות הוריו מכוח ה- אפוטרופסות יש לכל אחד מההורים ולילד זכות יסוד קנויה לקיים את קשר ההורות ולבלות זמן מה ביחד.

החוק מאפשר להורים פרודים להסכים ביניהם באיזה ימים ושעות ישהו הילדים עם כל אחד מהם אך תוקפו של הסכם זה ככל הסכם בין בני זוג טעון אישור בית המשפט או בית הדין ומשאושר הוא מחייב את ההורים לכל דבר ועניין.

הדעת והמוסר נותנים שכל אחד מההורים יעשה כל שביכולתו בכדי להיטיב עם הילד המשותף, ובין היתר לשמור שלילד תהיה גישה נוחה וראויה להורה השני גם כאשר ההורים כבר אינם גרים יחד. אלא שבזמן תהליך גירושין או הליכי פרידה, מתברר, שחלק מההורים אשר עסוקים במלחמות הפנימיות בניהם זונחים את טובת הילדים, ובמקרים אלו אין מנוס מאשר לערב את בית המשפט בכדי שיתן את ההחלטות המתאימות בסוגיה זו.

משמורת ילדים
על פי מסורת רבת שנים, לאם יש עדיין זכות ראשונים לקבל את הילדים לשהות ברוב הזמן במחיצתה, כלומר לקבל משמורת ילדים עיקרית ובאופן עקרוני אך דיי פשטני הדבר אומר שאם האב רוצה לשהות עם הילדים בנפרד, בניגוד להסכמת האם, הוא צריך להגיש בקשה לבית המשפט אשר יפסוק לו הסדרי שהייה.

עם זאת, זכות האם לקבל את משמורת הילדים איננה מוחלטת וככל שהאב ידע לכלכל את צעדיו בעזרת ייעוץ וטיפול נכונים, כך יתאפשר לו לקבל הסדרי שהייה זמניים באופן כמעט מיידי, אף בניגוד לרצונה של האם, בהליך משפטי מהיר.

קביעת הסדרי שהות
בהעדר הסכמה בין ההורים, בית המשפט נעזר לעיתים קרובות בחוות דעתם של גורמי רווחה שימליצו על הסדרי שהייה אופטימאליים תוך בחינה של כל בני המשפחה.

על פי נוהל בלתי כתוב שירותי הרווחה נוהגים להמליץ בדרך כלל על הסדרי שהייה מקובלים המאפשרים לאב להיות עם הילדים פעמיים בשבוע בימי חול למשך 4-6 שעות, וכן בכל סוף שבוע שני, ובמחצית מהחגים ומחצית מהחופשים.

כאן מדובר בהסדרי שהייה מקובלים כברירת מחדל ואולם אין מניעה שהאב ידרוש וגם יקבל הסדרים מורחבים יותר או משמורת ילדים משותפת כאשר התנאים המתאימים יאפשרו זאת.

הסדרי שהות קבועים, משמורת ילדים משותפת או אחריות הורית משותפת ניתן כאמור לקבוע בהסכם, אך בהעדר הסכמה אין מניעה שהאב יקבל זאת גם בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני בניגוד להסכמת האם ובהתאם לטובת הילדים ולרצונם מגיל מסוים.

הפרת הסדרי שהות
כאמור, התנאי לתוקפו של הסכם בין ההורים בנוגע לילדים הינו אישורו של ההסכם על ידי בית המשפט. מכאן שלא ניתן לטעון ל- הפרת הסדרי שהייה כל עוד הסדרי השהייה לא נקבעו בהסכם שיקבל תוקף של פסק דין או שהם נפסקו על ידי בית המשפט במסגרת דיון לגופו של עניין.

כלומר, כל עוד בית המשפט לא נתן החלטה או פסק דין בעניין זה, הורה אשר ימנע מההורה השני את הקשר עם הילדים, או הורה אשר לא יקח את הילדים אליו לא יפר על פי הדין את הסדרי השהות עם הילדים.

הדרך לאכוף הפרת הסדרי שהות
המושג אכיפת הסדרי שהייה איננו יכול להתקיים במונחים הרגילים של האכיפה כמו למשל אכיפת תשלום במסגרת תיק הוצאה לפועל מזונות. מדובר בדרך התנהגות אשר ניתן לפעול כנגדה רק באמצעות הפעלת לחץ של סנקציות כספיות, עד כדי העברת משמורת הילדים להורה השני.

מכוח הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה", אב אשר טוען שהאם הפרה את הסדרי השהייה צריך לפנות בתביעה לבית המשפט ולהוכיח באמצעות ראיות את קיומה של ההפרה. הליך הוכחת ההפרה בדרך כלל איננו הליך של שחור לבן משום שלעיתים יש לכל הורה אשם תורם. מכאן שבדרך כלל, אם כי לא תמיד, בפנייה ראשונה לבית המשפט, גם אם מתברר שהאם מפירה את הסדרי השהייה, בית המשפט יסתפק במתן אזהרה.

האזהרה יכולה להיות באופן שבית המשפט יתרה באם לפרוטוקול שבמידה והיא תסקל את המפגשים של הילדים עם האב בכל דרך שהיא ולרבות בדרך של ניכור הורי יוטל עליה קנס כספי על כל הפרה, או שהמשמורת תועבר לאב.

קיימים מקרים שכבר בדיון ראשון יחייב בית המשפט את האם בהוצאות משפט בגין התנהלותה או שכבר יקבע לפרוטוקול חיוב בסכום כספי על האם בגין כל הפרה. במקרים מסוימים יחייב בית המשפט את ההורים במפגשים של תיאום הורי או טיפול משפחתי.

על אף הקושי לאכוף הסדרי שהייה כמפורט לעיל חשוב להדגיש כי עיקר המחלוקות בעניין משמורת הילדים או האחריות ההורית המשותפת והסדרי השהייה מתקיימים בזמן הליכי הפרידה והגירושין, ולפיכך על האב להשקיע את מירב המאמצים לקבוע אותם בתקופת הליכי הפרידה ולדרוש מהאם לקיים אותם לרבות באמצעות פנייה לבית המשפט.

ברוב המקרים לאחר שההסדרים כבר נקבעים אז הם ימשיכו להתקיים במתכונת שנקבעה בהסכם או בהחלטת בית המשפט, ולעיתים קרובות הסדרי שהייה זמניים או משמורת ילדים זמנית יהפכו לאחר זמן מה גם לקבועים.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

טובת הקטינים גברה על חופש תנועת האם

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

משמורת ילדים משותפת בגישה חדשה

עד לא מזמן משמורת ילדים משותפת היתה נתונה להורים מעטים בלבד, בעיקר בהסכמת שניהם. בשנים האחרונות חל בהדרגה שינוי מהפכני בכך שאבות דורשים מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים, פקידות הסעד פתוחות לשמוע זאת ובתי המשפט אף מקדמים את הסידור של משמורת משותפת.

אנחנו עדיין לא שם, אבל משמורת ילדים בגישה החדשה תקדם את הסידור לפיו משמורת ילדים משותפת תהיה ברירת המחדל למשמורת הילדים וזאת ככל ששני ההורים ירצו בכך. ובמה דברים אמורים ?

ילדים הינם ללא ספק אחד מהדברים החשובים לאדם אם לא החשוב מכולם. ואולם כאשר בני זוג, הורים לילדים, נפרדים זה מזה, עולה הצורך לבחון את מעמדו וקרבתו של כל אחד מההורים בחיי הילדים מהטעם ששני ההורים כבר לא יכולים לחיות תחת אותה קורת גג אחת ולשהות עם הילדים ביחד.

הסכמה בין הורים לגבי משמורת והסדרי שהייה תייתר הכרעה שיפוטית, ואולם במידה ולא תהיה הסכמה, לא יהיה מנוס מאשר להביא את הסוגיה בפני הכרעה שיפוטית. הכרעה שיפוטית בעניין משמורת והסדרי שהייה איננה קלה, הגם שמדובר בהכרעה מקצועית שאיננה נמצאת בתחום המקצוע השיפוטי. לפיכך, יאלץ השופט, שהוא גם הפוסק הסופי בסוגיה זו, להיעזר בחוק המתאים לכך ובגורמים מקצועיים חיצוניים לאולם בית המשפט.

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (חזקת הגיל הרך)

סעיף החוק אשר דן בסוגיית משמורת הילדים הינו סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם כי זאת טובתם. כלומר, סעיף החוק קובע שחזקה (חזקת הגיל הרך) כי טובת הילדים עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל האב חל נטל לא קל לסתור את החזקה כי אין זו טובתם.

אין ספק שמדובר במחסום קשה למעבר אשר מונע גם מבתי המשפט וגם מפקידות הסעד אשר ידרשו לתת חוות דעתם בתסקיר בדבר המשמורת והסדרי השהייה לא להעדיף באופן מובהק את האם כמשמורנית.

בעבר נעשו ניסיונות לבטל ו/או לתקן את סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות על ידי חברי כנסת אך ללא הועיל משום שחברי כנסת דתיים בעיקר וחברות כנסת מכל הסיעות התנגדו לשינוי כל אחד מסיבותיו, כאשר הטענה העיקרית שעלתה בפי כולם היתה שטובת הילד עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל לכן אין צורך לשנות את סעיף החוק.

ועדת שניט

לאור התקדמות הדור ולאור הפעלת לחץ חברתי מצד קבוצה גדולה של גברים שרצו בכל מאודם לקחת חלק גדול יותר בחיים של הילדים הוקמה בשנת 2005 על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני ועדת שניט שבראשה עמד פרו' דן שניט. ועדת שניט נדרשה לחוות דעתה ולתת המלצותיה בדבר הסדר המשמורת בין ההורים אשר ישרת את טובת הילד.

וועדת שניט פרסמה את המלצותיה בשנת 2011 (כעבור 6 שנים) ובשורה התחתונה המליצה כי לטובת הילד יש לאפשר לאב לשהות עם הילד באותה מידה שהוא שוהה עם האם, ואף לאפשר לאב לקיים את אותם תנאי מחייה בביתו כשם שהאם מקיימת עם הילד בביתה.

ועדת שיפמן

ואולם שושנה וקוץ בה משום שאבות אשר זכו במשמורת משותפת ואף רצו לקיים זאת בפועל לא יכלו להתמיד בכך משום שהם עדיין נדרשו לשלם מזונות גבוהים. כך נולדה באופן מתבקש בשנת 2006 ועדת שיפמן אשר נדרשה לתת חוות דעתה בדבר גובה המזונות שיש לחייב אב בכלל ובמשמורת משותפת בפרט.

בשנת 2012 פרסמה ועדת שיפמן את המלצותיה אשר קבעו כי יש להפחית מהאב את החיוב במזונות באופן משמעותי בכדי שיוכל לחיות את חייו בכבוד, וכן בכדי לאפשר לאב לקיים משמורת משותפת ואף לעודד אותה לטובת הילד.

מסקנות ועדת שנית וועדת שיפמן, על אף שהיו מבוססות מחקרית, היו בגדר המלצות שלא יכלו לשנות את החוק ולא את הפסיקה בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי המשפט המחוזיים כערכאות ערעור. רק החלטה של בית המשפט העליון ו/או שינוי בחקיקה כלו להביא את השינוי בפועל שלא רחק היום וגם הגיע.

פסק הדין בבע"ם 919/15

לבית המשפט העליון הגיעו שני ערעורים מהמחוזי על גובה חיוב האב במזונות הילדים. בית המשפט דן בסוגיה במוטב מורחב של 7 שופטים בבע"ם 919/15. בית המשפט העליון בחן את האמור במסקנות ועדת שניט, ועדת שיפמן, חוות דעת משפטית מהיועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים והחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל ולבסוף ביום: 19.7.2017, ניתן פסק דינו.

פסק הדין קובע כי אב לא יצטרך לשלם לאם מזונות כאשר הילדים נמצאים במשמורת משותפת ככל שיש לשני ההורים הכנסות זהות מכל המקורות. אב בעל הכנסה נמוכה מהאם במשמורת משותפת רשאי לדרוש מהאם לשאת בנטל גבוה יותר בחיוב המזונות. וכאשר הילדים נמצאים במשמורת האב ולאם יש הסדרי ראיה או בשמם כיום הסדרי שהייה רשאי האב לחייב את האם לשלם לו, או לחייב את האם לשאת בסכום גבוה למזונות הילדים.

כיצד פסק הדין בבע"ם 919/15, מקדם משמורת משותפת ?

כאמור, בטרם ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15 רוב המזונות היו חלים על האב, וכאשר היה מדובר באב אשר משתכר את הסכום הממוצע במשק ומטה, לא היה נותר לו מהמשכורת אפילו את הסכום המינימאלי לסיפוק צרכיו ההכרחיים. ככל שהיו יותר ילדים משותפים כך הלכה והחריפה הבעיה. האבסורד בנוסחה הקודמת היה שמזונות האב לא היו יורדים מסף מינימום גם אם הוא היה עני מרוד והאם עשירה מופלגת.

תוצאה כזאת היתה גורמת לאב להתרחק מהילדים אשר מטבעם הינם בעלי דרישות. לאב היו נפתחים על ידי האם או על ידי המוסד לביטוח לאומי תיקים בהוצאה לפועל, ומכל זה היו הילדים הנפגעים העיקריים.

פסק הדין בבע"ם 919/15, קובע כי במשמורת משותפת יהיה האב פתור ממזונות ילדים במידה וגובה ההשתכרות שלו היה זהה להשתכרות של האם. עם זאת, גם החיוב במזונות הילדים מעל גיל 6 יהיה על פי יחס ההכנסות שיש להורים וביחס להסדרי השהות שיש לכל הורה עם הילדים.

משמורת ילדים כבררת מחדל

לפני פסק הדין בבע"ם 919/15, היה בית המשפט מפחית לאב במשמורת משותפת 20 אחוז מגובה המזונות שהיה אמור לשלם כאשר הילדים היו במשמורת האם. ברור כי במשמורת משותפת היה האב מוציא הרבה יותר מעשרים אחוז מגובה המזונות אשר מופחתים לו, ולפיכך ככל שהיה מדובר באבות בעלי הכנסה ממוצעת ומטה סידור כזה היה מרחיק את האבות ממשמורת משותפת.

משמורת ילדים בגישה החדשה

על פי סידור המזונות החדש אין כל מניעה שמשמורת משותפת מעל גיל 6 ואף למטה מכך תהיה ברירת המחדל כאשר האב ירצה זאת, ובמיוחד לאור העובדה שבתי המשפט מתחילים לעודד זאת. הגם שאימהות מעוניינות כיום יותר מבעבר לפנות לעצמן זמן להגשמה עצמית.

לפרטים נוספים צור קשר

מפגשים ושהייה עם תינוק בתקופת הליכי גירושין

עד לפני מספר שנים אבות מעטים היו מקבלים משמורת ילדים משותפת, והמעט שבמעט היו מקבלים משמורת בלעדית. האמרות ש"אין כמו אימא" או ש"אימא יש רק אחת" נתנה לגיטימציה לאמהות לקחת בעלות על הילדים ואף להרחיק אותם מהאבות.

יחד עם זאת סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קבע כי בהעדר הסכמה בין ההורים, ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם, כי זאת טובתם. יצוין כי הגיל הרך נקבע בתקופת החיים של הילדים מעת לידתם ועד גיל 6, והביטוי חזקת הגיל הרך נולד כאשר החוק קבע שהילדים יהיו בחזקת האם בשנים הללו.

נוצר מצב שבו אבות הורשו לשהות עם הילדים מתחת לגיל 3 פעמיים בשבוע למשך כשעתיים עד שלוש ומבלי שיוכלו לקחת את הילדים ללינה בביתם. אבות היו מורשים לקחת את הילדים ללינה בביתם רק לאחר שהילדים עברו את גיל 3.

בשנים האחרונות חלו שינויים חברתיים במעמד האב, האם והילדים במשפחה אשר חייבו בחינה מחודשת של כל הסדר שהייתם של הילדים אצל כל אחד מההורים. בשנת 2005 הוקמה וועדה בראשות פרופ' דן שניט אשר נדרשה לתת חוות דעתה בדבר זכויות וטובתו בדבר השהייה במחיצת שני ההורים ובדבר הזכות העדיפה של האם לקבל את הילדים עד גיל 6 למשמורת שלה.

וועדת שניט בחנה את כל ההיבטים ובהמלצתה קבעה כי יש לבטל את חזקת הגיל הרך על פי עקרון טובת הילד ויש לאפשר גם לאב לקחת את הילד למשמורת שלו או למשמורת משותפת כברירת מחדל.

מסקנות וועדת שניט יצרו זעזוע במעמד הבלתי מעורער של האם כמשמורנית והעובדות הסוציאליות החלו להמליץ על הרחבת הסדרי השהייה של האב עם הילדים. כיום רשאי אב לקיים מפגשים עם ילדים בכל גיל ומשמורת משותפת איננה דבר נדיר כבעבר.

מעבר לעובדה שטובתו של הילד הינה לחוות את חייו מראשיתם גם עם דמות אבהית משמעותית, אין ספק כי מדובר בשינויי אשר מתחייב מכוח שינויי הנסיבות החברתיות שחלו בדור האחרון. ובמה דברים אמורים ?

את כל המטלות המסורתיות שהיו בעבר מוטלות על כתפי האם החליפה הקדמה בתחליפים שהאימהות עצמן משתמשות בהם. אמהות רבות משתמשות בתחליפי חלב משום שהן אינן מניקות את הילדים, וגם אמהות שמניקות ילדים יכולות לשמור חלב בקירור ולמסור אותו לאב.

חיתולים הם חד פעמיים. כביסה מכבסים במכונת כביסה. אהבה ומסוגלות הורית יכולה להיות לאב יותר מהאם, או בקיצור, האב לא צריך תעודה של דוקטור בכדי להשתוות לאם ואף לעבור אותה ביכולת שלו לדאוג לצרכים הפיזיולוגים והנפשיים של הילדים.

לפיכך, ככל שהאב יראה רצון, מוכנות ונחישות לקבל את הילדים אף מגיל ינקות, כך יתאפשר לו לקבל זאת.

שאול נוי

 

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

משמורת ילדים לאב הומוסקסואל

פתח דבר

אין ספק שמשאת נפשם של רוב בני האדם ככולם הינה לאחוז בתינוק, ודאי משל עצמם, ליהנות מחדוות הגידול, ולראות את התפתחות הילד והתוצאות הנלוות מכך.
לגברים חד מיניים, קרי הומוסקסואליים, נדמה לחשוב שאין להם שום סיכוי לקבל משמורת ילדים עיקרית או אף משמורת משותפת, אולם טעות בידם משום שמשמורת ילדים בכלל ומשמורת משותפת בפרט יכולה להינתן בנסיבות מסוימות גם להם, ואפילו ביתר שאת, לאור מערכת היחסים המיוחדת שיש בינם לבין האם, בין אם היא חד מינית ובכלל, ובלבד שיש להוביל את תהליך ההתקשרות בין הגבר לאישה בדרך הנכונה מלכתחילה.

הקדמה

הכמיהה לילד הינה כמיהה כלל אנושית אשר אינה מבדילה בין משיכת האדם למי מין המינים ולכן היא מצויה גם בקרב כל בני האדם לרבות בני אדם דו מיניים או בעלי משיכה למין שלהם.
כידוע, בעבר בני זוג חד מיניים היו מקיימים את הקשר בינם לבין בני מינם בסתר ולפיכך גידול של ילד משותף להם ולבת זוג היתה נחשבת למשימה כמעט בלתי אפשרית. כיום, כאשר החברה מגלה הרבה יותר רגישות ואמפטיה כלפי בני זוג חד מיניים, ניתנת להם גם לגיטימציה גדולה יותר לגדל ילד משלהם.
כידוע בני זוג חד מיניים אינם חווים רק קושיים חברתיים וממסדיים, אלא גם קושי בינם לבין עצמם כאשר מדובר בהבאת ילד לעולם, הגידול שלו והמשמורת עליו.
יחד עם זאת כשם שבימינו קיימת פתיחות הולכת וגוברת מצד החברה ומערכות המשפט ליתן משמורת ילדים לאב, כך גם מתקיימת פתיחות גדולה יותר למסור לאב ההומוסקסואל את משמורת הילד ולתת לו גם משמורת משותפת.

משמורת ילדים

משמורת ילדים נמסרת על דרך הכלל לאם, על פי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. הכלל המרכזי והעיקרי בפסיקה בעניינו של ילד הינו שיש לפסוק על פי טובתו, והרציונל אשר גם מופיע באופן מפורש בחוק הינו שטובת הילד לשהות ברוב הזמן במחיצת האם, שם יקיים את מרכז חייו.

טובת הילד

טובת הילד היתה ונשארה הבסיס לפסיקת משמורת ילדים כאמור מכוח החזקה לפיה טובת הילד להיות במשמורת האם, אך בשים לב לסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית אשר קובע שלהורים ניתנת הרשות להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע, לאמור הסדרי ראייה.
משמע שהורים רשאים לקבוע בינם לבין עצמם בהסכם הסדרים אשר יקלו באופן משמעותי על גבר לקבל משמורת משותפת ולחייב את האם לעמוד בכך, וזאת במיוחד לאור מערכת היחסים המיוחדת בין הגבר ההומוסקסואל לאישה. בית המשפט אמור להיכנס לדיון בנושא המשמורת רק כאשר לבני הזוג לא קיימת הסכמה בנושא.

לסיכום

הסכם מקדים טוב ומקצועי בין בני הזוג יכול להעניק לגבר הומוסקסואל מידה רבה של ביטחון, אם כי לא מוחלט, לכך שהוא יחלוק עם האם במשמורת משותפת על הילד, ובהתאם לכך יקבעו גם מזונותיו. הסכם כזה יש לנסח בהתאמה להוראות החוק והפסיקה.

משמורת ילדים זמנית והסדרי ראיה זמניים

קביעתה של משמורת ילדים מוסדרת בסעיפים 24, ו- 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, לפיהם עניין משמורת הילדים יוסדר בעיקר בעת שהוריו של קטין חיים בנפרד בין אם התגרשו ובין אם לאו. הוריו של קטין רשאים להסכים בניהם מי מהם יזכה באפוטרופסות על הקטין, חלקית או מלאה, מי במשמורת הילדים ומי יקבל הסדרי ראיה. אולם במידה ובין ההורים לא תהיה הסכמה בנידון רשאי בית המשפט לקבוע עניינים אלו על פי עקרון טובת הילדים וחזקת הגיל הרך.   

על פניו נראה שהעניין ברור ופשוט, אלא שבהעדר הסכמה בין ההורים נדרש בית המשפט להכריע במשמורת ילדים והסדרי הראיה, ועוד קודם לכן רשאי כל אחד מההורים להגיד את דברו בכתב ובעל פה, דבר אשר מצריך פעילות משפטית אשר עלולה לקחת זמן ממושך.

יציבות ומרכז חיים מסודר מהווים חלק מהקריטריונים לשמירה על טובת הילדים ואף על פי כן, אם תקבל משמורת זמנית על הילדים אם תבקש זאת, אפילו אם היא עזבה את הבית המשותף ולקחה את הילדים איתה למקום מרוחק מהאב, ואין נפקא מינה אם מדובר במשמורת ילדים עד גיל 6 או מעל גיל 6.

מתן משמורת זמנית לאם אשר עוזבת את בית המגורים המשותף, רחוק מהאב ועוקרת את הילדים מהסביבה הטבעית שלהם ללא סיבה נראית לעין, יוצר מצב עובדתי בשטח לפיו ככל שעובר הזמן תהיה ידה של האם על העליונה במשמורת הילדים משום שבית המשפט אינו יכול לחייב את האם לשוב לבית המשותף ולהיות במחיצת בן הזוג, ויחד עם זאת השבת הילדים לסביבה הקודמת עלול לגרום להם נזק נוסף בעקבות המעבר החוזר.

זכות הפנייה לערכאות המשפט הינה זכות יסוד במדינת ישראל ולפיכך גם אין אפשרות למנוע מהאם להגיש תביעה למשמורת ילדים זמנית, אשר נענית כאמור ברוב המקרים בחיוב ובתוך זמן קצר מיום הבקשה. בית המשפט אמנם נותן לאב אפשרות להגיב על הבקשה למשמורת הזמנית, אך מסירת העתק מהבקשה והחלטת בית המשפט לתגובת האב לוקחים זמן יקר אשר מתבטא בריחוק של הילדים מהאב ומהסביבה הטבעית שלהם למשך זמן, ולעיתים קרובות האב אף אינו רואה את הילדים בתקופה זו.      

בכל הנוגע לענייני משפחה רבים מבין הגברים מתנהלים מול נשים בכלל ואמהות בפרט בדרך של הגנה, ללא יוזמה, והדבר נותן לאמהות יתרונות משפטיים רבים בכל תחומי המשפט במעמד האישי ולעיתים קרובות על חשבון טובת הילדים.

במקרה שהצגנו לעיל בו אם עוזבת את הבית המשותף ולוקחת איתה את הילדים ללא שום הצדקה אין לאב להמתין עד שהאם תגיש בקשה למשמורת זמנית אלא עליו ליזום בקשה להשבת הילדים למקום מגוריהם הטבעי ככל שהוא יכול לטפל בהם, או לכל הפחות להגיש בקשה דחופה למתן הסדרי ראיה זמניים. 

נדחתה בקשה של אם להעביר את הילדים למקום מרוחק מהאב

פסקי דין אשר נתנו בעשורים האחרונים על ידי בתי המשפט דיברו על עקרון טובת הילד כשיקול על במשפט הישראלי בכלל ובדיני משפחה בפרט. אלא שאז עקרון טובת הילד היה צמוד מאוד לענייניו של הורה המשמורן שהיה בדרך כלל האם, כך שהאב היה נאלץ להיכנע לתכתיבים המשתנים של האם בגידול הילדים.

שינויים חברתיים שנערכו בשנים האחרונות לרבות מסקנות ועדת שניט, מסקנות ועדת שיפמן והאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, הביאו את בתי המשפט לכלל הכרה שילד זקוק לאב בדיוק כפי שהוא זקוק לאם. משמורת ילדים כבר אינה טאבו לאם, ויחד עם זאת יש להשוות את התנאים שבהם שוהה הילד אצל האם לתנאים בהם הילד שוהה אצל האב.

בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה בית המשפט בקשה של אם להעביר את הילדים למקום מרוחק מהאב לאור המלצות תסקיר סעד אשר הובא לפניו.

בתסקיר הסעד הומלץ שהאם תקבל את משמורת הילדים בישוב בו בני הזוג גרים ולאב ינתנו הסדרי ראיה. כמו כן הומלץ שהעברת הילדים למקום מרוחק מהאב יקשה על קיום הסדרי הראיה ולילדים יגרם נזק נוסף על הנזק אשר נגרם להם כתוצאה ממשבר הגירושין בין ההורים.

בית המשפט לענייני משפחה אימץ את מסקנות התסקיר במלואם ופסק שהעתקת מגורי הילדים למקום מרוחק מהאב תפגע באופן משמעותי בקשר שבין האב לילדים, הגם שהילדים עצמם אינם מעוניינים לעבור למקום אחר אלא להישאר בקרבת האב. בית המשפט הוסיף ופסק שבמידה והאם תחליט על דעתה בלבד להעביר את הילדים למקום מרוחק מהאב המשמורת על הילדים תעבור לאב.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ערערה האם לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור וסיכם שיש לבחון את עקרון טובת הילד, מעת לעת, על פי הנסיבות והתנאים המשתנים. כל החלטה שתתקבל, גם בתנאים המשתנים צריכה להבטיח את המשך הקשר בין הילדים לבין ההורה הלא משמורן, תוך שקילת כל נתון ונתון במכלול הנסיבות הקשורות לעניין, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם, וכל זאת, תוך ראיית טובת הילדים כנקודת מוצא ראשונה ואחרונה לצורך ההכרעה.

בית המשפט המחוזי פסק שאת הקשר בין ההורים לילדים יש לבחון בראיה ניטראלית על פי קריטריונים שיגשימו הלכה למעשה את טובת הילדים ועקב דחיית הערעור חייב בית המשפט המחוזי את האם לשלם לאב הוצאות משפט בסכום של: 10,000 ₪.

הינה כי כן עדים אנו לפסק דין אשר מיטיב עם האב ועם הילדים והעידן שבוא האם שלטה ללא עוררין על עניינם של הילדים הולך ונעלם. יכולים אנו להריע לבית המשפט אשר פוסק את הפסיקות החדשות, אך בל נשכח את הגברים אשר הם אלו אשר דוחפים את השינוי הלאה בזכות תושייה, רצון עז ואמונה בדבר ניתן לממש הלכה למעשה את זכויות הגבר במשפחה.

היחלשותה של חזקת הגיל הרך

הקדמה

אחד מהדברים החשובים ביותר לאדם בחייו, אם לא החשוב ביותר, הינו הקשר עם משפחתו בכלל והקשר עם ילדיו בפרט. ובימים בהם בני זוג אחד מתוך שלושה שמתחתים עתידים להתגרש, עולה לדיון ומיקוח במקרים רבים גם שאלת משמורת הילדים והסדרי הראייה.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

עד לפני מספר שנים משמורת הילדים הייתה נמסרת כמעט באופן אוטומטי לאם מתוקף חזקת הגיל הרך שבסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, (להלן: "חוק הכשרות"). אולם כיום, ולאור היחלשותה של החזקה, גישת בתי המשפט הפכה ליותר עניינית, ופסיקה של משמורת ילדים מסתמכת ומתמקדת בעיקר על עקרון טובת הילד.

עיקרון טובת הילד בעיניי בית המשפט

בתמ"ש 8309-06-11 (להלן: פסה"ד) אשר ניתן ביום: 9/2/12, לנוכח תביעות משמורת הדדיות של האב והאם על ביתם הקטינה, פסק השופט יורם שקד:

"כבר בפתח הדברים מבקש אני להודיע כי אין בדעתי ליתן כל חשיבות לחזקת הגיל הרך, אותה הביא ב"כ האם בסיכומיו. עם כל הכבוד, על בית המשפט לבחון אך ורק את טובתה של הילדה, ולא יעלה על הדעת כי בית המשפט ימסור משמורת לאם רק משום חזקת הגיל הרך".

מנתוני פסק הדין מתברר שמדובר בזוג הורים לילדה קטינה אשר נולדה ביום: 1/2/10. האם הגישה תביעה למשמורת הילדה, והאב הגיש תביעה למשמורת נגדית. בא כוחה של האם סמך את טיעוניו על קיומה של חזקת הגיל הרך, ובפסק הדין ציין בית המשפט את דעתו על כך בהרחבה: 

"המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות האלפיים אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של חזקת הגיל הרך. המצב המשפטי המשתקף מסעיף 25 לחוק הכשרות … הדן בחזקת הגיל הרך ומעניק עדיפות לאם כמשמורנית, אינו משקף עוד את התיאוריות החברתיות והפסיכולוגיות העכשוויות הנוגעות לענייני משמורת בסכסוכי גירושין, המבטאות נאמנה את צרכיהם וטובתם של הילדים החיים במציאות פלורליסטית שונה מאוד מן המציאות, שלאורה גובשה דוקטרינה זו." 

"לפיכך, על בית המשפט לזנוח דעות קדומות והלכי רוח, שייתכן והיו מתאימים לשנים עברו, ולהתמקד בשאלה היחידה העומדת על הפרק – מהי טובתה של הקטינה דא עסקינן? האם, תהא זו טובתה להיות במשמורתה ובהשגחתה העיקרית של אימה או, שמא, אצל אביה או אולי טובתה היא להיות במשמורת משותפת אצל שני הוריה."

המסוגלות ההורית של אבות בימינו

בית המשפט גם הצביע על השיפור הגדול שחל במסוגלות ההורית של האבות בני ימינו, וכך פסק:

"בישראל של שנת 2012, אנו שמחים למצוא אבות רבים, אשר הטיפול בילדיהם הקטינים כלל איננו זר להם. אבות אלו אינם בוחלים מקימה בשעות הלילה, מהאכלת ילדיהם, מהחלפת חיתולים, מלקיחה לגן, מהשתתפות בפעילויות עם ילדיהם, ממשחק ומלימוד משותפים ולמעשה, כל אותם תפקידים "אימהיים" מסורתיים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מפועלם של אותם אבות. אבות אלו, שניכר כי האב דנן הינו חלק מהם, מבקשים לקחת חלק משמעותי יותר בחיי ילדיהם. יש לברך על כך ואין לפרש זאת כאקט שנועד לפגוע באם."

בהתייחסו לחשיבות שיש לאפשר הסדרי ראייה נרחבים להורה הלא משמורן פסק בית המשפט:

"זוהי זכותו הטבעית של כל ילד לחוות הורות טובה ומעשירה עם שני הוריו, ובכלל זה יש לאפשר לילד להיות בקשר גם בביתו של האב, במקום מגוריו של האב, בסביבתו הטבעית של האב וזאת כאשר התנאים מאפשרים זאת. ברירת המחדל הינה לאפשר הורות נטולת הגבלות על מי מההורים, אלא אם כן מובאת ראיה כי פעילות כלשהי איננה לטובת הילדים"

"הגישה לפיה הורה יאלץ להמציא "תעודת יושר" בכדי לזכות בלינת ילדיו אצלו, מן הראוי שתיעקר מהשיח ההורי. כל ילד, באשר הוא ילד, זכאי ללון ולשהות עם שני הוריו ולהיות חלק מחוויה מעשירה זו."

הסדרי שהייה נרחבים לאב

מפסק הדין עולה שהאב עמד כפסע קל לפני קבלת המשמורת על הילדה אולם לבסוף, בית המשפט פסק אמנם את המשמורת לאם, אך יחד עם זאת הוא פסק לאב הסדרי ראייה נרחבים אשר כוללים לינה בביתו גם באמצע השבוע. ובלשונו של בית המשפט כך כתב: 

"נוכח העובדה כי האם היא ההורה הדומיננטי בפועל, ונוכח העובדה כי הילדה מורגלת בשהייה רבה אצל האם, נחה דעתי כי יש להורות כי המשמורת על הילדה תהא לה. יחד עם זאת, בדעתי לאפשר לאב הסדרי ראיה נרחבים, הכרוכים בשתי לינות באמצע השבוע ובמסירת הילדה ישירות למוסד החינוכי ולא לביתה של האם."

העדפה על פי עקרון טובת הקטין

יש לציין שאמנם עוסקים אנו בעקרון טובת הילד, וכך גם נחוץ, אך אל לנו לשכוח שהזכות לבנות משפחה וליצוק בה את תוכן ההורות מכוח האפוטרופסות על הילד הנה זכות יסוד במשפט הישראלי. וכן, שבזכות האפוטרופסות על פי סעיף 14 לחוק הכשרות, או על פי סעיף 3 לחוק לשיווי זכויות האישה התשי"א-1951, אין שום הבחנה מגדרית בין האב לבין האם ועל כן אין זה ראוי להעדיף מראש הורה אחד על פני משנהו, פרט להעדפה כאמור על פי עקרון טובתו של הקטין.

לסיום יש להטעים שטובת הילדים אינה מנותקת כלל מטובת ההורים, וקיום הורות מיטיבה לילד תצמיח ברוב המקרים ילד בריא בגוף ונפש, דבר אשר יועיל רבות להוריו ברבות השנים.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

תיקון 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

הורים ביולוגיים מוגדרים כאפוטרופוסים טבעיים של ילדם על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. מכוח האפוטרופסות קנויה להורים החובה והזכות לדאוג לכלל צרכי הילד לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד, שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. וכן צמודה לאפוטרופסות גם הרשות להחזיק בקטין, לקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.

פעולות ההורים מכוח האפוטרופסות מחייבת אותם לשמור על זכויות הילד במשפחה ולפעול בהסכמה בכדי להיטיב עם הילד כפי שהורים מסורים אמורים לנהוג בנסיבות כל עניין ועניין, בכדי לממש הלכה למעשה את תפקיד ההורות.

כאשר הוריו של ילד גרים תחת קורת גג אחת ניתנת לכל אחד מהם אפשרות לדעת פרטים בדבר התקדמות הילד והתפתחותו משום שהמידע הרלוונטי זורם ישירות אל הבית המשותף. אולם במקרה שבו ההורים אינם גרים תחת קורת גג אחת, ונמנע מאחד ההורים לקבל מידע חשוב אודות הילד, פוחתת באופן משמעותי היכולת של ההורה המודר לתרום לקידום ענייניו של הילד ולממש את חובתו וזכותו הבסיסית להורות.

למחוקק הישראלי לקח הרבה שנים להגיע למסקנה שיש לשתף את ההורה הלא משמורן במידע חיוני אודות הילד באותה מידה שבה יש לשתף את ההורה שזוכה במשמורת ילדים, ובאמצע שנת 2010, הוא הוסיף בתיקון 14 את סעיף 18 ב' לחוק אשר מנוסח כדלקמן:

18.   (ב)  גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת.

אלא שלמרבה הצער נמצא שהתיקון לחוק עדיין אינו מיושם בשטח, ובפסק דין ביהמ"ש לתביעות קטנות ב-ת"ק 17825-01-11, רוה נ' ביטוח לאומי, שופכת השופטת לימור רייך אור על סוגיה זו.

עניינו של פסק הדין הינו בתביעה כספית נזיקית של אב שהוא אינו ההורה המשמורן (להלן: "האב") על סך: 31,200 ₪ כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") על הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 18 ב' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הנתבע טען להגנתו שמערכות המוסד אינן ערוכות לרישום כתובות של שני הורים שנפרדו או התגרשו, ולכן לא הועבר לאב מידע אוטומטי.

ביהמ"ש פסק:

"היעלה על הדעת שרק בשל כך שהנתבע אינו מסוגל, תהא הסיבה לכך אשר תהא, לבצע את הוראות החוק, לפטור אותו בלא כלום ובוודאי מלקיים את הוראות החוק ?"

"ברור שהתשובה על כך הינה בהכרח שלילית, על הרשויות לקיים את הוראות החוק, גם אם עניין זה כרוך במכשול שהנתבע טוען כי איננו מסוגל לעמוד בו, שהרי הוראות חוק יש לקיים, כאשר תכלית החוק באה לסייע בידי ההורה שאיננו הורה משמורן, לקבל את כל המידע שנמסר להורה המשמורן ביחס לילדיהם המשותפים."

"המידע שעל הנתבע למסור, צריך שיהא כזה שנמסר להורה המשמורן, כמובן, על כך לא יכולה להיות מחלוקת, מבלי לפגוע ולגרוע מזכויותיו ופרטיותו, כך למשל אין לחשוף במתן המידע את פרטי החשבון של ההורה המשמורן, אליו משתלמת הגמלה, לצורך כך יש להיערך בהתאם ואולם חובה זו חלה על הגוף שמופיע בתוספת של החוק ואין בכך כדי לפגוע בזכותו של ההורה הנוסף לקבל מידע."

בסיכומו של פסה"ד קובע ביהמ"ש שהנתבע הפר חובה חקוקה, והוא מחייב אותו לשלם לידי התובע סך של 3,000 ₪ בגין הצורך לפנות לנתבע מספר לא מבוטל של פעמים על מנת שזה האחרון יפעל ליישום החוק ויספק לידיו את אותו מידע שהוא מספק להורה המשמורן.

יש להדגיש שפסק הדין אינו מציין רק את העובדה שיש לקיים הוראת חוק מפורשת, אלא גם שתכלית תיקון החוק ונחיצותו החברתית עולים בחשיבותם על כל שאר הטענות שנטענו מנגד.

מכאן אנחנו שולחים לכל אב לא משמורן את הקריאה לשמור ולא לוותר על הזכויות שלו כאפוטרופוס והורה, ואנחנו נהיה שם בשבילו בכדי לסייע לו בכך.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה