כמה מזונות משלמים לילד מעל גיל 6 ?

פתח דבר

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון חייב אב החולק עם האם במשמורת כמעט משותפת להעביר לידי האם דמי מזונות קטינה המתקרבת לגיל 6  סך של: 2600 ₪ לחודש. אלא שבערעור שהגיש האב לבית המשפט המחוזי נפסק ביום: 18.2.2021, שהאב ישלם סכום של 1500 ₪ בלבד. כיצד פסק בית המשפט המחוזי סכום נמוך באופן כה משמעותי לעומת בית המשפט לענייני משפחה ?

בע"מ 919/15

ניתן להגיד שעד בע"מ 919/15, היתה מבוכה רבה בקרב בתי המשפט לענייני משפחה ומצוקה קשה בקרב אבות משלמי מזונות ילדים. בתי המשפט לענייני משפחה היו מחייבים אבות במזונות גבוהים מכוח פרשנות שגויה של בית המשפט העליון לדין העברי אשר חל על בני זוג יהודים.

בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 עשה סדר בפסיקה ועל פניו אמור היה להתוות דרך פשוטה ויעילה לחיוב גובה המזונות אשר חל על הוריו של ילד ולצמצם באופן משמעותי את אי הוודאות של המתדיינים בבתי המשפט בנוגע לגובה המזונות אשר יחולו עליהם. וראו: מזונות ילדים – הדין הקודם.

בע"מ 919/15 אמנם נכתב על פני 103 עמודים, ואולם אין פשוט ממנו להבנה ויישום, ואף על פי כן יש עדיין שופטים בבתי המשפט לענייני משפחה אשר לא מיישמים את פסק הדין כלשונו. הפרדוקס הוא שבתי הדין הרבניים האזוריים ולרבות בית הדין הגדול, שמהם צמחה הבעיה כבר לפני למעלה מ-70 שנה הודיעו שלא יפסקו על פי בע"מ 919/15, אבל זה כבר עניין למאמר ארוך ונפרד. 

מחסומים שיפוטיים

מרבית הדיונים וההכרעות בענייני משפחה ומזונות נפסקים בערכאות הראשונות, קרי, בבתי המשפט לענייני משפחה, ובתנאים מסוימים גם בבתי הדין הרבניים. כל הדיונים מתקיימים בדלתיים סגורות והפרוטוקולים חסויים כך שהביקורת עליהם בדרך כלל מועטה.

החלטה של שופט או דיין בערכאה הראשונה נותרת בדרך כלל בעינה משום שלרוב לא מערערים עליה אך גם לאחר הגשת ערעור הסיכוי להצליח איננו גבוה במיוחד. להצליח בערעור לבית המשפט העליון על החלטה של בית המשפט המחוזי בגלגול שלישי, או בבג"ץ על פסק דין של בית הדין הרבני הגדול זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית.

בתקופה האחרונה עשו בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים צעד חיובי קדימה והחלו לפרסם יותר ויותר פסקי דין סופיים, מבלי לציין את שמות בעלי הדין כמובן, ויש לברך על כך בעיקר משום שהדבר מעלה את רמת הוודאות שיש למתדיינים בפסיקות בתי המשפט ומעלה את רמת האימון של המתדיינים במערכת המשפט.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

פסק הדין של המחוזי מתחיל בתיאור עובדתי של משפחה המונה שלוש נפשות. אב, אם וילדה המתקרבת לגיל 6. האם הגישה כנגד האב תביעה למזונות הילדה בבית המשפט לענייני משפחה אשר חייב את האב להעביר לידי האם סכום של: 2600 ₪ לחודש למזונות הקטינה.

לאב כושר השתכרות העומד על סכום של כ- 27,500 ₪ לחודש ולאם כושר השתכרות העומד על 5,500 ₪ לחודש. יחס זמני השהות של ההורים עם הקטינה הינו 42 אחוז לאב ו- 58 אחוז לאם. האם חולקת דירה שכורה בעלות כוללת של 3800 ₪ לחודש עם בן זוג ומכאן שהוצאות המדור ואחזקת המדור נמוכים בהרבה מאילו של האב אשר שוכר דירה ומשלם שכירות מלאה לבדו.

על פניו נראה שחיוב אב במזונות ילד בשיעור של 2600 ₪ מתוך השתכרות של כ- 27,000 ₪ לחודש, מול האם שמשתכרת סכום של: 5,500 ₪ נשמע סביר ואפילו דיי נמוך. זהו שלא על פי הפסיקה בבע"מ 919/15 והטעמים לכך הובאו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ויפורטו באופן כללי ובקצרה במאמר זה.

ההלכה מקדמא דנא קובעת שבבואו של בית המשפט לחייב במזונותיו של ילד, עליו לקבוע מה הסכום הנדרש בכדי לכסות את צרכיו של הילד. הלכה עתיקה נוספת קובעת כי אין מחייבים אדם במזונות ילדיו מעושרו, כפי שמחייבים לדוגמא במזונות אישה, אלא על פי הצרכים של הילד.

בע"מ 919/15 קבע כי חיוב במזונות לילד מעל גיל 6 יחול על פי הצרכים הדרושים לילד, על פי הפרשי השכר בין הוריו ועל פי יחס השהות של הילד במחיצתו של כל הורה. הילדה התקרבה לגיל 6 ובית המשפט המחוזי ייחס את פסיקתו לכך שהילדה כבר בת 6, שהרי מה הטעם לפסוק מזונות עבור זמן קצר לפני גיל 6, ואחר כך לשנות אותם לאחר עת שהקטינה תעבור את גיל 6.

יצוין כי בע"מ 919/15 גם קבע כי אין להעביר מזונות מהורה אחד לשני כאשר שני ההורים חולקים משמורת ילדים משותפת או על הורות משותפת על קטינים מעל גיל 6 כאשר ההכנסות הפנויות של שני הוריו זהות.

לאחרונה נקבע כלל במספר בתי משפט לענייני משפחה, כך גם פסק בית המשפט המחוזי, כי השיעור צרכיו של קטין המחלק את זמנו בין שני בתים לא יפחת ככלל מסך של: 2,250  ₪ לחודש.

בית המשפט לענייני משפחה פסק כי במדור, אחזקת מדור, חינוך ורפואה חריגה יחלקו הצדדים באופן שווה ולכן חייב את האב בסכום של 2,600 ₪ למזונות הקטינה. ואפילו אם אמרנו שהצרכים בגין מזון ביגוד והנעלה עומדים על הסכום הנ"ל הרי שקיבלנו תוצאה שהאם איננה משתתפת במזונות הקטינה כלל על אף שהיא חולקת עם האב במשמורת משותפת.

אם כן, הפסיקה של בית המשפט מחזירה אותנו למצב המשפטי שלפני בע"מ 919/15, ולפיו כל מזונותיו של קטין עד גיל 15 יחולו על האב, ואם בני הזוג חולקים משמורת משותפת יפחיתו לאב בין 20 אחוז ל- 30 אחוז מגובה המזונות. וראו לעניין זה: מזונות ילדים – הדין הקודם.

חיוב האב להעביר לאם סכום של: 1500 ₪ למזונות הקטינה מתוך, אפילו, 2600 ₪, הדרושים לה למחייה בשני הבתים, נותן תוצאה שבה האב משלם על הקטינה בביתו סך של: 1300 ₪ ועוד 1500 ₪, על פי הפסיקה, בביתה של האם, וביחד סכום של: 2800 ₪ לחודש. ועל כן, גם אם נאמר שההכנסות הפנויות של האב גבוהות באופן משמעותי מהכנסות האם הרי שגם חיוב האב להעביר לידי האם סכום של: 1500 ₪ לחודש הינו חיוב גבוה.

יש לציין כי מספר שופטים בבתי המשפט לענייני משפחה אינם אוהבים לפסוק על פי מבחן אריתמטי גרידא, כפי שצוין לעיל, והתירוץ לכך הינו שגם במשמורת משותפת יש הורה אחד אשר מרכז את כל ההוצאות של הילד ועל כן יש לתת לו עדיפות בפסיקת המזונות. ברוב המקרים כידוע העדיפות ניתנת לאם.

אין ספק שמדובר בטענה מקורית ואולם ככל שהורים חולקים משמורת משותפת ומשלמים כל אחד בנפרד על כל הוצאות הילד בביתם ולהוצאות חינוך ורפואיות חריגות כל אחד יכול לשלם על פי דרישת המקור החיצוני, לא נראה שמדובר בתירוץ של ממש. עם זאת, גם כאשר הורה אחד, האם למשל, מקבלת מהאב מחצית הוצאות חינוך ורפואה חריגה ומשלמת את כל התשלום מעצמה, האם יתכן שהיא תקבל שכר על כך ?

כפי שצוין לעיל, על פניו נראה פסיקת מזונות ילדים הינה עניין של מה בכך, ואולם מסתבר שעדיין לא. יש אמנם נוסחה עקרונית לפסיקת גובה המזונות ואולם לאור מספר המשתנים הרב, אשר גם משתנים בין משפחה למשפחה, משתנים במשך השנים, ומשתנים בין שופט אחד לאחר, יכול להיווצר מצב שבו מתקיים חוסר צדק וחוסר איזון בין חיוב האב והאם במזונות הילדים, והנפגע מכך בדרך כלל הינו האב אשר בדרך כלל יספוג את השינויים.

בעניינו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי עשה, לכאורה, צדק עם האב, ומכאן החשיבות לפרסם מאמר זה.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

טובת הקטינים גברה על חופש תנועת האם

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

האישה קיבלה 15 אחוזים מדירה אשר שייכת לבעל מלפני הנישואין

פתח דבר

בית המשפט המחוזי חייב בעל להעביר לאשתו 15 אחוז מהזכויות בדירה אשר רשומה על שמו ואין זה ברור מדוע קיומם של הנישואין, והגם שמדובר בנישואין מעין פתוחים כבתיק זה, מהווים עילה לפגוע בקניינו של הבעל אשר אמור להיות מוגן באמצעות מספר חוקים שנועדו לגבור על דיני הנישואין והגירושין השונים.

הקדמה

בפסק דין מיום: 23.5.2021, קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת ו. פלאוט במוטב של שלושה שופטים) בחלקו ערעורה של אישה על החלטת בית משפט לענייני משפחה אשר קבעה כי לאישה אין חלק בדירת הבעל אשר נרכשה על ידו טרם נישואי בני הזוג.

בית המשפט המחוזי חייב את הבעל להעביר לרשות האישה 15 אחוז מערכה של דירתו לאחר שהאישה הוכיחה קיומו של "דבר מה נוסף" אשר מלמד על כוונת הבעל לשיתוף ספציפי של האישה בדירה והזיקה החלקית שיש לאישה לדירה.

בית המשפט ציין כי נטל ההוכחה, העומד לפתחו של הטוען לכוונת השיתוף הספציפי, איננו מחמיר ככל שמדובר בדירת מגורים, כך וכפי שנפסק בפסקי דין של בית המשפט העליון, ו"רוח העידן" כיום הינה להכיר בשיתוף בנכסים בין בני זוג אף שהובאו לנישואין על ידי צד אחד ולאו דווקא מחצה על מחצה.

לשמירה על קניינו, דירתו, של הבעל עומדות הגנות על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חזקת הרישום על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, סעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, (להלן: "חוק יחסי ממון") וכו'.

ואף על פי כן, ידוע לנו כי קיימת פסיקה בת עשרות שנים אשר בה נפסק כי בתנאים מסוימים, בעיקר אם בני הזוג גרו בדירת בן הזוג עליו הנכס רשום במשך הרבה שנים, גידלו שם ילדים, ערכו שיפוצים נרחבים בדירה, וכד', יכול בית המשפט לקבוע כי קיים "דבר מה נוסף" ועל אף שהדירה רשומה על שם בן זוג אחד, תמורתה תתחלק בחלקים שווים או בלתי שווים בין בני הזוג.
ולעניין זה ראו: ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי (הנשיא מ' שמגר, 4.8.1994), אף שבפסק דין זה מדובר על בני זוג אשר חלה עליהם הלכת השיתוף ולא חוק יחסי ממון.

משמעות הפסיקה בעניין זה

משמעות הפסיקה בעניין זה הינה שבן זוג, בעל נכס מלפני הנישואין, לא ירצה לשתף את הצד השני במגורים משותפים בדירה אלא יבחר להשכיר את הדירה אשר בבעלותו לצד ג' ולשכור דירה אחרת לבני הזוג תחתיה.

לחילופין, בעל הנכס ישהה כל נישואין או מגורים משותפים בנכס השייך לו מלפני הנישואין בטרם נחתם בין בני הזוג הסכם ממון.

וכן, אם בן זוג מקבל מתנה או ירושה במהלך הנישואין, או רוכש דירה מכספי מתנה או ירושה, שאז יאלץ לדרוש מבן זוגו, בעיצומם של הנישואין, לערוך הסכם ממון. מהלך כזה עלול לגרום לחיכוכים מיותרים בן בני הזוג.

כידוע, ההכנסות של כל אחד בני הזוג נחשבות כהכנסות משותפות. כאשר בני זוג שוכרים דירה, או רוכשים דירה באמצעות משכנתה ישמשו הכנסות הצדדים מעבודה להוצאות המדור.

ואולם, כאשר לבן זוג יחיד דירה על שמו, בין מלפני הנישואין ובין במהלכם, קיומה תאפשר לבני הזוג ליהנות מפרותיה. בני הזוג יכולים להתגורר בדירה ולחסוך שכר דירה או ששכר הדירה שיתקבל בגינה ישמש להעלות את רמת חייהם של בני הזוג לרבות הקלה בתשלום החזר משכנתה חודשית אם ירכשו דירה על שמם.

אם כן, לקיומה של דירה אשר מביא בן זוג אחד מלפני הנישואין, או במהלכם יתרון גדול אשר משמש את שני בני הזוג ובעיקר את בן הזוג השני. האם הוגן עוד לחייב את בעל הדירה לחלוק עם בן הזוג השני בחלק מדירתו או במחציתה ?

בפסק הדין צוין כי על הדירה נלקחה הלוואת משכנתה לטובת בנו של הבעל, האישה נרשמה כערבה, אך החזרי ההלוואה שולמו מחשבונו של הבעל. בית המשפט קבע כי מדובר בתשלום אשר נגרע ממסת ההכנסות של בני הזוג ומכאן שיש לפצות את האישה בגין המעורבות שלה בלקיחת המשכנתה והתשלומים שהבעל שילם.

אמנם, בית המשפט ציין כי סך החזרי המשכנתה הגיעו לכמה עשרות אלפי שקלים בלבד ואולם גם אם הבעל איננו חייב לשתף את האישה במחצית ערכה של הדירה הרי שהוא חייב לשתף אותה בפירות שהדירה מניבה ולרבות המעורבות שלה בהליך לקיחת המשכנתה בסכומים העולים על מחצית מהחזר המשכנתה בפועל. כאמור, 15 אחוז משווי הנכס.

יבוא בעל במקרה דומה ויעביר את הדירה על שמו של אחר, בפסק דין הנדון על שמו של הבן והאישה תהיה נפסדת מכך באופן שהבן יכול להתנות בשיתוף פעולה עם האב את מגורי בני הזוג בדירה בחוזה ותשלום שכר דירה.

וכמו כן ברור שלבן תהיה אפשרות לדרוש את עזיבת בני הזוג מהדירה בכפוף לחוזה שכר הדירה.

נתון נוסף, אשר נקבע כי לא שלל את השיתוף בין בני הזוג היה העובדה שהם ניהלו מערכת יחסים מוסכמת שבה הבעל התנהג כרווק ויצא עם נשים אחרות. בית המשפט קבע כי המוסכמה הבן אישית בין בני הזוג היא הקובעת ולא המוסכמה החברתית ולכן גם אם מדובר בהעדר שיתוף רגשי אין הדבר שולל שיתוף כלכלי.

לסיכום

בהתייחס להווה יתכן שניתן למצוא צדק בפסק הדין באופן שהאישה תצא ממסגרת הנישואין עם סכום כלשהו אשר יאפשר לה להתחיל חיים חדשים, אם כי ברמה נמוכה יותר מהרמה בה הורגלה בביתו של הבעל.

ואולם, במבט לעתיד יש לקחת בחשבון שפסיקה כזאת תגרום לבעלי נכסים לנהוג באופן שהנכס בבעלותם יהיה שלהם גם לאחר פירוד או גירושין והדבר עלול להוביל לכך שבן הזוג השני לא יוכל ליהנות מקיומו של הנכס בבעלות בן זוגו.

ולפיכך, בפסיקת בית המשפט בעניינים אשר נידונו בפסק דין זה על בית המשפט לקחת בחשבון גם את הקלקולים אשר עלולים לבוא בין בני זוג בתחילת הקשר בניהם, בעת הנישואין ובמהלכם.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

בית המשפט חייב בעל ב- 800 אלף ש"ח בגלל שהוא יותר בריא מאשתו !

פתח דבר

ביום: 19.4.2021, פסק כב' השופט עובד אליאס מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (להלן: "בית המשפט"), בתלה"מ 54982-10-18 (להלן: "פסק הדין") כי על אף שלבני הזוג הנשואים זה לזה 4 דירות בבעלות משותפת, האישה תקבל 800 אלף ₪ יותר מהבעל משום שמצב בריאותו של הבעל טוב יותר ממצב בריאותה של האישה.

השופט אליאס ציין כי מקור סמכותו לפסוק כך נמצא בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק") אשר מהווה חריג לכלל שמופיע בסעיף 5 לחוק הקובע בגדול כי כל אשר נצבר לזכות בני זוג במהלך הנישואין יתחלק בניהם בחלקים שווים למעט מתנות, ירושות ופיצויים מנזקי גוף.

מדובר בפסק דין אשר מעלה שאלות עקרוניות ומהותיות, משום שהאם ברגיל יש לאדם שליטה מוחלטת על מצב בריאותו שלו או מצב בריאותו של בן הזוג האחר ?! מדוע על בן זוג אחד להיענש, לכאורה בממון, בגלל מחלתו של בן הזוג האחר ?! והאם בית המשפט יחזור וידון באיזון המשאבים בין בני הזוג אם לאחר זמן מה מיום מתן פסק דין זה מצב בריאותו של הבעל ישתנה לרעה ואולי אף יהיה גרוע יותר משל האישה ?!

מאמר זה ידון בשאלות נחיצותו וטעמו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון בכלל וסעיף 8 (2) בפרט, והאם צדק בית המשפט או שגה כאשר עשה שימוש בסעיף 8 (2) במקרה הנדון.

רקע עובדתי

מדובר בבני הזוג אשר נישאו בשנת 1990 ומנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים, בגירים בזמן מתן פסק הדין. חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר ובשנת 2016 הם החלו מנהלים הליכי גירושין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.

לבני הזוג 4 נכסים בבעלותם והבעל הגיש תביעה לבית המשפט לפירוק השיתוף בהם, מחצה על מחצה. האישה הגישה תביעה לפירוק השיתוף על נכס, מחצה על מחצה, הרשום על שם הבעל ואשר נמסר לו בירושה על ידי הוריו על פי צוואה שקוימה, וכן בקשה לפסיקה של חלוקה בלתי שוויונית בארבעת הנכסים המשותפים באופן שהיא תקבל 75 אחוז, והבעל יקבל 25 אחוז.

הבעל הינו אדם בריא ועובד, אך אצל האישה התגלתה בשנת 2016 לערך, מעט לאחר שהבעל הגיש תביעה לגירושין בבית הדין, מחלה קשה שבעקבותיה הוכרה בנכות של 90 אחוז על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והיא מקבלת גמלת נכות בגין מחלתה הן מהמל"ל והן מחברת ביטוח פרטית.

האישה מתניידת בכסא גלגלים, היא נעזרת במטפלים, איננה יכולה לעבוד, ובשל מחלתה אף דיבורה חלש, איטי ולא ברור.

טענות הצדדים
בכתבי הטענות טען הבעל כי אין להורות על חלוקה בלתי שוויונית משום שהתביעה לגירושין הוגשה מצידו לאחר שהאישה בגדה בו וכן, שגילוי מחלתה של האישה ארע לאחר הגשת התביעה לגירושין.

האישה טענה כי בשל נכותה, פערי השכר בין בני הזוג וכיו"ב יש להורות על חלוקה בלתי שוויונית של 75 אחוז לזכותה ו- 25 אחוז לבעל ואין משמעות לכך שגילוי מחלתה היה בסמוך לאחר הגשת תביעת הגירושין מצד הבעל הואיל והמחלה קיננה בה קודם לכן, מבלי שגילתה אותה.

פסיקת בית המשפט
בית המשפט דחה את תביעת האישה לקבלת מחצית מזכויות הבעל בדירת המגורים שירש מהוריו משום שלא הוכח בפניו כי לאישה יש זיקה כל שהיא לנכס ובזה גם לא נעסוק במאמר זה, אך לגבי החלוקה של 4 הנכסים המשותפים קבע בית המשפט כי האישה תקבל 65 אחוז משוויים ואילו הבעל יקבל 35 אחוז משוויים.

בפסק דין זה ציין זה בית המשפט שבין בני הזוג קיים פער גדול ביכולות האישיות והכלליות, ושיכולת השיקום של האישה לאחר הפירוד נמוכה בהרבה מזו של הבעל, כמפורט בסעיף 8 (2) לחוק, והדבר מהווה את הטעם להעביר לרשותה מחלקו של הבעל 15 אחוז ממצבת הנכסים.

על פי הערכות שמאי שהובאו לפני בית המשפט נקבע כי שווי ארבעת הנכסים עומד על 5.4 מליון ₪. ועל פי פסק הדין העביר בית המשפט מחלקו של הבעל בנכסים כ- 800 אלף ₪ לחלקה של האישה.

כלומר, לעומת חלוקה שוויונית של כ- 2.7 מליון ₪ לכל בן זוג, נפסק כי האישה תקבל כ- 3.5 מליון ₪ ואילו הבעל יקבל כ- 1.9 מליון ₪. מכאן שההפרש האמיתי בין הסכומים שקיבל כל אחד מבני הזוג הינו כ- 1.6 מליון ₪ לטובת האישה.

בית המשפט לא השיב על השאלה מדוע אישה אשר ניזונה משתי קצבאות נכות, האחת מהמל"ל והשנייה מביטוח פרטי, ויתכן שגם ניזונה מקצבת זקנה ופנסיה חודשיים, ואולי גם מפיצויים. וכן, בעלת נכסים, לאחר חלוקה של מחצה על מחצה עם בעלה, בשווי של כ- 2.7 מליון ₪, זכאית לעוד 800 אלף ₪ מחלקו של הבעל שלא הוכח כלל כי הינו בעל הכנסות בפועל.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון
סעיף 5 רבתי לחוק יחסי ממון קובע כאמור כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. וכן, גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המל"ל, או גמלה או פיצוי שנפסקו או מגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות.

אם כן הכלל הוא חלוקת משאבים שווה למעט נכסים שהיו לבן זוג לפני הנישואין. וכן, מתנות, ירושות, גמלה מאת המל"ל ופיצוים בגין נזקי גוף אשר ישארו בידי בן הזוג עליו הם רשומים אף אם קיבל אותם במהלך הנישואין.

נוסחו המפורט של סעיף 8 לחוק יחסי ממון (נוסף לחוק בתיקון 4 תשס"ט-2008) מתיר לבית המשפט לחרוג מהכלל האמור בסעיף 5 לחוק ולפסוק בין היתר חלוקת משאבים שאיננה מחצה על מחצה בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. וכמו כן, לקבוע איזון המשאבים עוד לפני שבני הזוג התגרשו בפועל.

הנסיבות הינן בין היתר התחשבות בנכסים עתידיים של כל בן זוג ובכושר השתכרותו של כל אחד מהם. נסיבות אלו יאפשרו לשופט לפסוק חלוקה שונה מהכלל של מחצית לכל צד.

אם כן, סעיף 8 לחוק יחסי ממון נולד בכדי לאפשר חלוקה צודקת, בנסיבות המיוחדות, במובחן מחלוקה של מחצה על מחצה שלא תהיה צודקת. שתי הנסיבות המיוחדות המנויות לעיל נכללות במפורש בסעיף החוק ואולם בית המשפט עשה ועושה שימוש בסעיף 8 גם בנסיבות מיוחדות אחרות.

נסיבות מיוחדות על פי סעיף 8 לחוק
בני זוג נשואים לפרק זמן קצר שבמהלכו רכש אחד מבני הזוג מכספו נכס שנרשם על שם שני בני הזוג. על פי סעיף 5 לחוק אמורים בני הזוג לחלוק בנכס מחצה על מחצה, ואולם ברור שאין זה צודק שכך יתבצע, במיוחד אם רוכש הנכס לא ציפה שהנישואין יסתיימו לאחר פרק זמן קצר.

סעיף 5 קובע כי איזון המשאבים יתבצע עם התרת הנישואין או פקיעתם. המועד שבו יקבע כי בני הזוג חדלו מלקיים חיים משותפים (יום הקרע), על פי התנהגות אחד מהם או שניהם יכול להיות מוקדם ממועד גירושין בפועל ואף מאוחר ממנו ועל כן ברור שאין זה צודק שתהיה חלוקה של מחצה על מחצה במועד הגירושין אלא עד יום הקרע.

כאשר מוכח כי בן זוג הבריח משאבים כל שהם בטרם התקיים הדיון באיזון המשאבים ברור שיהיה מוצדק לקבוע חלוקה של מחצה על מחצה במשאבים הכוללים גם את אלו שהוברחו אפילו אם לא ניתן לשים עליהם יד או לשחזר אותם.

נפסק לא אחת כי אין לקבוע חלוקה שאיננה מחצה על מחצה על סמך אשם בפירוק הנישואין או עקב בגידה בבן הזוג השני. עם זאת אין לומר שמדובר בקביעה חד משמעית אשר אין בה את היוצא מן הכלל. היוצא מן הכלל בעיקר איננו מדבר על אמצעי ענישה של הבוגד בדיעבד אלא מניעת זכות שלא היתה ניתנת לו מלכתחילה אם היה ידוע שבגד או יבגוד. כלומר, ביטול מעיקרו של דבר.

בתי המשפט פוסקים חלוקה על פי סעיף 8 לחוק גם במקרים שיש הפרש משמעותי בין בני הזוג בהשכלה ובנכסי קריירה. וכן, יש עוד נסיבות נוספות בהן סעיף 8 לחוק על סעיפיו השונים בא לידי ביטוי.

דיון על פסק הדין

בפסק הדין מזכיר בית המשפט את תמ"ש 22954-11-14 ק. ואח' נ' ק, (ביהמ"ש בראשל"צ פס"ד מיום: 20.12.2017) ולאור העובדה שמדובר במקרה דומה, נכון להיכנס גם לגופו.

בתמ"ש 22954-11-14, נדון אופן חלוקת דירה משותפת של שני בני זוג נכים, מרותקים לכיסא גלגלים, נכותה של האישה עומדת על 100 אחוז ונכותו של הבעל עומדת על 150 אחוז. בני הזוג התגרשו בשנת 2016, האישה עברה לגור בבית הוריה והבעל המשיך להתגורר בבית.

האישה הגישה תביעה לפרוק שיתוף בדירה בדרישה לחלוקה שוויונית בין הצדדים מהטעם שהדירה נרכשה במהלך הנישואין וגם נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. הזכות כאמור מוקנית לה מכוח סעיף 5 לחוק. האישה ציינה כי היא מתקיימת מהכנסה יחידה של קצבת נכות בסך של: 7,600 ₪ מאת המל"ל.

הבעל התנגד וטען כי את מרבית הסכום לרכישת הדירה השיג באמצעות חברים טובים והוריו אשר נתנו לו, ורק לו, את הכסף לאור מצבו הבריאותי וזכאותה של האישה לשהות בבית ניתנת לה כל עוד בני הזוג יחיו כמשפחה. ולפיכך ביקש הבעל להיעזר בסעיף 8 (2) לחוק ולקבוע כי הוא יקבל 90 אחוז משווי הדירה והאישה 10 אחוז משוויה.

הבעל טען כי הוא מתקיים מקצבת נכות של המל"ל בסכום של 9,700 ₪ לחודש אשר אינם מכסים את מלוא צרכיו, ופרט לדירה נשוא דיון זה אין לו נכסים נוספים.

בבחינת מצב בריאותם של בני הזוג מצא בית המשפט כי האישה מתפקדת טוב בהרבה מהבעל, היא ניידת בעזרת מאמצים שהיא משקיעה ואף מצליחה לטפל בשני ילדי בני הזוג, תאומים בני 13.

לעומת האישה, הבעל תלוי לחלוטין בעזרת הזולת, משותק מצווארו כלפי מטה ויש לו מטפל המסייע לו באופן שוטף.

בתמ"ש 22954-11-14 קיבל בית המשפט את טענת הבעל בחלקה ופסק כי הבעל יקבל 65 אחוז משווי הדירה והאישה תקבל 35 אחוז משוויה, תוך שהוא מציין כי מעבר להבדל במצב בריאותם של בני הזוג, לאישה יש אצל הוריה, שם היא מתגוררת, מערכת תמיכה משפחתית.

הינה רואים אנו כי לא העניין המגדרי הוא זה אשר מקיים את הפסיקה על פי סעיף 8 (2) לחוק. זאת להבדיל ממחויבויות אחרות בנישואין אשר על פי הדין העברי היו עלולות ליפול על הבעל בלבד כגון מזונות אישה או כתובה.

כאמור, בפסד הדין נשוא מאמר זה נכתב כי לבני הזוג ארבע דירות בשווי כולל של כ- 5.4 מליון ₪ ובית המשפט דחה את תביעת האישה לקבלת מחצית משוויה של דירה שבבעלות הבעל.

לבעל כאמור דירה בבעלותו אשר יכולה להבטיח לו קורת גג. וכן, לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט ומכירת הנכסים ישאר ברשותו של הבעל סך של: 1.9 מליון ₪ אשר עשויים לתת לו גם ביטחון כלכלי.

גם אם הבעל איננו עובד, או איננו משתכר דיו, הרי שפוטנציאל השתכרות יש לו בהיותו בריא ואם יצליח להשתכר יבוא הדבר בתוספת לביטחון הכלכלי שכבר יש לו.

לעומת הבעל, לאחר מתן פסק הדין ישאר לאישה סך של 3.5 מליון ₪ ממצבת הנכסים. האישה בוודאי תרצה לרכוש דירה המותאמת לצרכי נכותה ואם ישאר בידה סכום כספי עודף לאחר רכישת הדירה, ישמש הדבר לביטחון כלכלי לשארית חייה בנוסף על הקצבאות החודשיות שהיא כאמור מקבלת בגין נכותה.

ולפיכך, בבחינת הדברים ובשקלולם נראה כי צדק בית המשפט בכך שעשה שימוש בסעיף 8 (2) לחוק.

לסיכום
בשעה שסעיף 5 לחוק יחסי ממון עוסק בחלוקה צודקת, לרוב מחצה על מחצה, של המשאבים אשר נצברו על ידי כל אחד מבני הזוג ושניהם גם יחד עד ליום הקרע. סעיף 8 לחוק עוסק ביכולת של כל אחד מבני הזוג לשרוד את המשך חייו לאחר הפירוד ביניהם בעזרת מכלול המשאבים העומדים לרשותו לרבות המשאבים אשר מוקנים לו באמצעות סעיף 5 לחוק.

אם כן, סעיף 5 לחוק מאפשר לבית המשפט לעשות צדק חברתי ולפיו החלש מבחינה פיזית, כלכלית, בפוטנציאל השתכרות וכו' מבין בני הזוג יתרם על ידי החזק מבניהם.

יכול הבעל לבוא ולומר מדוע מחויב אני לשאת "בעונייה" של אשתי גם לאחר הגירושין. יענה לו סעיף 8 (2) לחוק כי ברית הנישואין היא זו שיצרה את הערבות ההדדית אשר היתה מתקיימת גם במקרה שבו המצב הבריאותי והכלכלי שלו היו גרועים משל האישה.

ואם יקשה הבעל ויגיד, מה יהיה עליי אם זמן מה לאחר מתן פסק הדין מצב בריאותי יתדרדר וחלילה יהיה יותר גרוע משל האישה. יענה לו סעיף 8 (2) לחוק ויאמר שפסק הדין צופה פניי עתיד בערכים של הווה, וככל שאין אדם יודע מה צופן לו העתיד, פסק הדין איננו יכול להקנות לו ביטוח כנגד כל שינוי אם וכאשר יתקיים בעתיד.

בשורה התחתונה יאמר כי ניתן, אולי, להתווכח על גובה הסכום אשר עבר לזכותה של האישה, שבנסיבות העניין נראה סביר, ואולם לא ניתן לומר שמדובר בפסק דין אשר איננו עושה צדק עם בני הזוג.

הכוח שלך למזער נזקים בהליך הגירושין

הקדמה

כיום נראה שבכל משפחה מורחבר נמצא בן או בת זוג בהלכי גירושין, או שהם כבר גרושים. האם זה טוב או לא ? זה תלוי בעיניי המתבונן. אבל בדרך כלל, כך אנחנו סבורים, שיש לעשות כל מאמץ בכדי להימנע מכך לאור הנזק הגדול והרוחבי שגורם הליך גירושין ולאחר סיומו.

כמעט בכל תהליך גירושין ניתן למדוד עלייה בסף המתחים והעצמת הרגישויות. וכאשר לבני הזוג יש ילדים ורכוש, סף הרגישויות והחששות מן העתיד לבוא רק הולכים ומתעצמים.

בהסתמן פרוק בתא המשפחתי, יבקש כל אחד מבני הזוג באופן טבעי להישאר במעמד עדיף על בן הזוג האחר, אך ככל שמדובר בבני זוג "רגועים" כך תתאפשר חתימה על הסכם פירוד או הסכם גירושין הוגן בניהם.

אלא שהמציאות מלמדת כי ברוב רובם של הליכי הגירושין של בן ו/או בת הזוג והלחצים הפנימיים ואשר מופעלים עליהם מגורמים שונים, הופכים את הליכי הגירושין לקשים עד בלתי נסבלים.

כלל ראשון – פנייה לייעוץ מוקדם

לכולם ידוע שכאשר אדם צריך לטפל בשן, הוא הולך לרופא שיניים. אלא שביחסי משפחה מסתבר שגברים אינם מתייעצים מספיק ו/או אינם מתייעצים במקומות שיכולים לתת להם תשובות נאמנות לבעיה בהם הם נמצאים, או מה הזכויות והחובות שלהם ומה מצפה להם בעתיד לבוא.

דילוג על ייעוץ מוקדם או הימנעות ממנו עלולה לגרום לגבר לעשות טעויות אשר יגרמו לו נזק, לעיתים בלתי הפיך בעתיד. אם כן, פנייה לייעוץ מוקדם הינה חשובה מאוד למזעור הנזקים בהליך גירושין.

כלל שני – לפעול ביוזמה ולהניע הליכים

אין ספק כי מערכת זוגית אשר מתנהלת בעצלתיים פוגעת בשני בני הזוג ובוודאי בילדים אם יש. ויתרה מזאת, ככל שעובר הזמן שבו לא מטפלים בבעיות הזוגיות, כך הן הולכות ומכבידות על הקשר בין בני הזוג והמשפחה.

אם כן הכלל שני הינו לפעול ביוזמה באופן שיש להניח את הבעיות בין בני הזוג על השולחן לדיון, ובמידת הצורך לפנות לייעוץ זוגי, שאם לא כן, הליכי הגירושין יגיעו וזה רק עניין של זמן.

יובהר כי אם על פי הגבר אין תוחלת להמשך הנישואין, הרי שעליו לפתוח בהליך לקראת סיומם.

כלל שלישי – כיצד לישון עם האויב

כיום, הגשת תלונות שווא במשטרה והגשת בקשות לצו הגנה בבית המשפט על ידי נשים הינם עניין שבשגרה. לנשים ידוע כי במידה והגבר יקבל צו הרחקה מהבית ומהילדים יהיה להן יתרון גדול על פניו בכל הנושאים הקשורים להליכי הגירושין לרבות ענייני הרכוש, מזונות ילדים, משמורת ילדים והסדרי השהיה.

אמנם, למשטרה ולבתי המשפט יש רגישות יתר לביטחון האישה והילדים, ואולם לגבר תהיה נוכחות מוגברת מול טענות השווא של האישה ככל שידע להכין את עצמו באמצעות ראיות חותכות להפרכת טענותיה, כך שהסיכוי שלה להרחיק אותו מהבית יהיה קטן עד בלתי אפשרי.

כלל רביעי – כיצד יש לסיים את קשר הנישואין האם בהסכם גירושין או בהחלטות בית המשפט

כלל עקרוני ידוע הינו שהסכם בשלום עדיף על ניהול מלחמה. ואולם, חשוב לבדוק האם הסכם גירושין יביא בהכרח שלום, והאם הליכה להכרעת בית משפט בנושאים מהותיים הינה בהכרח קיום מלחמה.

יובהר כי הניסיון מלמד שגברים נוטים לוותר לנשים מעבר למה שמגיע להן על פי החוק. האם זה קונה להם שקט נפשי ? התשובה איננה חייב להיות חיובית ! משום שאותה אישה שתקבל יותר ממה שמגיע לה בהסכם, עלולה לדרוש לאחר מיכן יותר ממה שמגיע לה על פי ההסכם לאחר החתימה עליו.

ויתרה מזאת, גברים רבים לא מחשבים את המצב הכלכלי שבו הם ישהו לאחר הגירושין מכוח הסכם הגירושין וכך יוצא שהם ימצאו את עצמם בחיסרון כיס גדול עד שלא יוכלו לעמוד בתשלומי המזונות, לא יוכלו לעמוד בתשלומים שעליהם להוציא עבור הילדים שמגיעים לשהות במחיצתם ואף לא יצליחו לספק את הצרכים האישיים שלהם למחייה.

מסקנה: הסכם שלום עדיף על ניהול מלחמה ככל שהוא צודק וככל שהוא מאפשר לגבר לחיות בשלום ואף להקים משפחה שנייה. או במילים אחרות יש מקרים שעדיף לתת לבית המשפט לפסוק ולא להיכנע לדרישות האישה.

"מלחמה" ? אם צריך להילחם בכדי להשיג צדק, אז שיהיה ! ובכלל, למה לקרוא לזה מלחמה ? שהרי מדובר בעמידה על זכויות בסיסיות וניתן לעשות זאת גם בשקט ושלווה !

כלל חמישי – האם לוותר לאם מראש על משמורת הילדים

במקרים רבים אבות נושאים בנטל גידול הילדים כמו האמהות ואף יותר מהן. האב שהיה עד לתחילת הליכי הגירושין הורה במשרה מלאה מוצג במקרים רבים על ידי האם בתחילת הליכי הגירושין כאב בעל מסוגלות הורית נמוכה ממנה, חסר אחריות ועוד כהנה וכהנה.

טענות האם כלפי האב הינן עלבון למסוגלות ההורית הגבוהה של האב ואולם מעבר לכך במידה והן יתקבלו הן פוגעות בטובת הילדים אשר רגילים לראות באב הורה רציני אשר דואג להם לא פחות מהאם, הגם שבתחילת הליכי הגירושין הילדים עוברים גם משבר של היפרדות חלקית ממנו.

לפיכך, לטובת הילדים ובכדי שהקשר בינם לבן האב ימשיך ברציפות על האב, ככל שהוא יכול, לדרוש ולהתעקש על משמורת ילדים משותפת וכיום יותר מאי פעם מדובר במשימה אפשרית.

כלל שישי – כיצד לנהל את הקשר עם הגרושה

על הגבר להבהיר לגרושה כי עליה לעשות הפרדה מלאה בין הקשר שלו לילדים לבין הקשר שלו איתה. יש נשים שחושבות כי גם אחרי הגירושין, ובמיוחד כאשר הילדים נמצאים במשמורת שלהן, הן יכולות לקבוע לגבר מה לעשות עם הילדים בזמן שהם נמצאים איתו.

כלל שביעי – איך למנוע ניכור הורי

ניכור הורי מגיע ברוב המקרים מצד הורה משמורן, אשר מטבע הדברים יש להורה המשמורן השפעה גדולה יותר על הילדים. וכאשר אימהות זוכות ברוב המקרים במשמורת הילדים ברור שרוב הניכור יגיע מהן. ניכור הורי אינו מגיע ביום אחד, מדובר בתהליך מתמשך של פעולות מצד אימהות שמטרתן להרחיק את הילדים מהאב ובכך להשיג שליטה על הילדים ולגרום לאב לרקוד לפי החליל שלה.

על הגבר להיות ער ורגיש לכל מהלך מצד האישה אשר מכוון להרחיק את הילדים ממנו. בעניין ניכור הורי אין מה להמתין בציפייה שהדברים יסתדרו מאליהם. יש לפעול מיד כנגד האם המנכרת, כי יום שעובר אינו חוזר, וככל שיעבור זמן ארוך יותר שבו יתקיים ניכור הורי כך הקשר בין האב לילדים יפגע וכך הנזק שיגרם לילדים יהיה גדול יותר.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

מלווים אותך לאורך כל הדרך

כל מי שעוסק בענייני משפחה יודע שהליכי גירושין מכילים פן משפטי אשר מסור לטיפול עורכי דין בלבד. ואולם, בשונה מתחומי משפט אחרים, ולאור העובדה כי מדובר בדיני נפשות, יש לתחומים הנלווים לפן המשפטי והקשורים למערכת היחסים הסבוכה במשפחה מקום חשוב לא פחות ולעיתים אף חשוב יותר מהפן המשפטי.

פנייה לייעוץ או טיפול משפטי של עורך דין בלבד בתחילת משבר במשפחה יכולה לעזור, ולאידאה יש פתרונות גם בעניין זה, אך בהרבה מקרים היא איננה מספיקה משום שהבחינה הצרה של הפן המשפטי איננה מספקת את התשובה הכוללת הנחוצה לשמירה על זכויות הגבר והקונפליקט במשפחה.

רק בחינה מותאמת ומתואמת ככל הנדרש של העוסקים בתחום ענייני המשפחה יכולה לסייע לגבר ולמשפחה לפתור את המשבר בצורה המיטבית. כאן נכנס ארגון אידאה לפני כ- 20 שנה לשמירה על זכויות הגבר במשפחה.

לרשות הגבר והמשפחה בישראל עומדים באידאה מיטב בעלי המקצוע בתחום ענייני המשפחה, לרבות יועצים זוגיים, עובדים סוציאליים, מתאמים הוריים, מגשרים וכד'. ניתן לקבל גם טיפול משפטי מעורכי דין על פי התנאים המפורטים בעמוד הבית.

ויודגש כי בעלי המקצוע מחויבים למתן שירות ברמה גבוהה ולמחירים נמוכים מהמקובל בשוק הפרטי, הכל תחת קורת גג אחת בלווי צמוד ושיתוף פעולה מלא עם אידאה. כי אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה מלווים אותך לאורך כל הדרך.

אישה תשלם לגבר על גניבת זרע

על שולחנו של בית המשפט הונחו שלש תביעות. תביעות האישה כנגד האיש לאבהות על ילדה ומזונותיה. ומנגד תבע האיש את האישה על גניבת זרע ופיצוי ממון ועגמת נפש בגין הגנבה.

בפסק הדין תאר השופט את מערכת היחסים בין בני הזוג אשר במהלך הנישואין ניסו להביא ילד לעולם בדרך הרגילה. משזו לא צלחה ניסו את מזלם בעזרת הפריה תוך גופית שאף היא לא צלחה.         

לימים, עלו יחסי הצדדים על סרטון והם החליטו להתגרש, בעיקר על רקע רצונו של הגבר להביא ילדים נוספים לעולם. אף על פי כן, ארבעה ימים וגם יומיים לפני סידור הגט בפועל קיימו בני הזוג יחסי מין, והאישה כהרגלה לקחה את זרעו של הגבר בכלי אכסון מתאים והיתה אמורה להעביר אותו למכון הרפואי לביצוע ניסיון הפריה נוסף במקום.     

אלא שבדיעבד מסתבר שהאישה אמנם העבירה את זרעו של האיש למכון הרפואי אך בהנחייתה נשלח זרעו של האיש לחו"ל, שם הפרה הזרע ביצית של תורמת בהפריה חוץ גופית, והביצית המופרת הוחזרה לישראל, הושתלה ברחמה של האישה לאחר הגירושין ונולדה לה ילדה. 

בנתונים העובדתיים לעיל נדרש בית המשפט להכריע בין גרסת האישה לפיה ידע האיש והסכים להפריה חוץ גופית, לבין גרסת האיש אשר טען שלא ידע ולא הסכים להפרייה חוץ גופית. עם זאת נדרש בית המשפט להכריע בתביעה הנזיקית של האיש ובתביעת האישה בשם הבת לדמי מזונות.

בית המשפט פתח ואמר שטענת האישה לעומת טענת האיש נופלת בגדר הכלל: "המוציא מחברו, עליו הראיה", ומכאן שנטל הראיה להסכמת האיש נופל על האישה. האישה לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולכן יש להטיל עליה באופן עקרוני את מלוא האחריות בגין גנבת זרעו של האיש והנזקים אשר נגרמים לו מכך.

מנגד, חייב בית המשפט את האיש במזונות הילדה לנוכח העובדה שהקטינה אינה צד לסכסוך בין בני הזוג. אך משנמצא שהאיש הינו אדם אמיד מאוד לעומת האישה, ומהטעם שטובת הקטינה עלול להיפגע אם האישה תאלץ להחזיר לאיש את דמי המזונות שהוא משלם עבור הקטינה, פסק בית המשפט שהאיש רשאי יהיה לדרוש את כל סכום המזונות ששילם עבור הילדה מהאישה לאחר שהילדה תגיע לגיל 18.

פסק דינו של בית משפט זה מכיר לראשונה במושגים של אבות בעל כורחם וגנבת זרע. והינה אנו צופים בסנונית ראשונה שמן הסתם תוביל אחריה גם פסקי דין נוספים בנושא. אלו וודאי ילמדו נשים מסוימות למתן את הכוח המיני שהן אוצרות בכליהן לטובת שמירה על זכויות הגבר במשפחה וטובת הילד עצמו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

היחלשותה של חזקת הגיל הרך

הקדמה

אחד מהדברים החשובים ביותר לאדם בחייו, אם לא החשוב ביותר, הינו הקשר עם משפחתו בכלל והקשר עם ילדיו בפרט. ובימים בהם בני זוג אחד מתוך שלושה שמתחתים עתידים להתגרש, עולה לדיון ומיקוח במקרים רבים גם שאלת משמורת הילדים והסדרי הראייה.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

עד לפני מספר שנים משמורת הילדים הייתה נמסרת כמעט באופן אוטומטי לאם מתוקף חזקת הגיל הרך שבסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, (להלן: "חוק הכשרות"). אולם כיום, ולאור היחלשותה של החזקה, גישת בתי המשפט הפכה ליותר עניינית, ופסיקה של משמורת ילדים מסתמכת ומתמקדת בעיקר על עקרון טובת הילד.

עיקרון טובת הילד בעיניי בית המשפט

בתמ"ש 8309-06-11 (להלן: פסה"ד) אשר ניתן ביום: 9/2/12, לנוכח תביעות משמורת הדדיות של האב והאם על ביתם הקטינה, פסק השופט יורם שקד:

"כבר בפתח הדברים מבקש אני להודיע כי אין בדעתי ליתן כל חשיבות לחזקת הגיל הרך, אותה הביא ב"כ האם בסיכומיו. עם כל הכבוד, על בית המשפט לבחון אך ורק את טובתה של הילדה, ולא יעלה על הדעת כי בית המשפט ימסור משמורת לאם רק משום חזקת הגיל הרך".

מנתוני פסק הדין מתברר שמדובר בזוג הורים לילדה קטינה אשר נולדה ביום: 1/2/10. האם הגישה תביעה למשמורת הילדה, והאב הגיש תביעה למשמורת נגדית. בא כוחה של האם סמך את טיעוניו על קיומה של חזקת הגיל הרך, ובפסק הדין ציין בית המשפט את דעתו על כך בהרחבה: 

"המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות האלפיים אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של חזקת הגיל הרך. המצב המשפטי המשתקף מסעיף 25 לחוק הכשרות … הדן בחזקת הגיל הרך ומעניק עדיפות לאם כמשמורנית, אינו משקף עוד את התיאוריות החברתיות והפסיכולוגיות העכשוויות הנוגעות לענייני משמורת בסכסוכי גירושין, המבטאות נאמנה את צרכיהם וטובתם של הילדים החיים במציאות פלורליסטית שונה מאוד מן המציאות, שלאורה גובשה דוקטרינה זו." 

"לפיכך, על בית המשפט לזנוח דעות קדומות והלכי רוח, שייתכן והיו מתאימים לשנים עברו, ולהתמקד בשאלה היחידה העומדת על הפרק – מהי טובתה של הקטינה דא עסקינן? האם, תהא זו טובתה להיות במשמורתה ובהשגחתה העיקרית של אימה או, שמא, אצל אביה או אולי טובתה היא להיות במשמורת משותפת אצל שני הוריה."

המסוגלות ההורית של אבות בימינו

בית המשפט גם הצביע על השיפור הגדול שחל במסוגלות ההורית של האבות בני ימינו, וכך פסק:

"בישראל של שנת 2012, אנו שמחים למצוא אבות רבים, אשר הטיפול בילדיהם הקטינים כלל איננו זר להם. אבות אלו אינם בוחלים מקימה בשעות הלילה, מהאכלת ילדיהם, מהחלפת חיתולים, מלקיחה לגן, מהשתתפות בפעילויות עם ילדיהם, ממשחק ומלימוד משותפים ולמעשה, כל אותם תפקידים "אימהיים" מסורתיים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מפועלם של אותם אבות. אבות אלו, שניכר כי האב דנן הינו חלק מהם, מבקשים לקחת חלק משמעותי יותר בחיי ילדיהם. יש לברך על כך ואין לפרש זאת כאקט שנועד לפגוע באם."

בהתייחסו לחשיבות שיש לאפשר הסדרי ראייה נרחבים להורה הלא משמורן פסק בית המשפט:

"זוהי זכותו הטבעית של כל ילד לחוות הורות טובה ומעשירה עם שני הוריו, ובכלל זה יש לאפשר לילד להיות בקשר גם בביתו של האב, במקום מגוריו של האב, בסביבתו הטבעית של האב וזאת כאשר התנאים מאפשרים זאת. ברירת המחדל הינה לאפשר הורות נטולת הגבלות על מי מההורים, אלא אם כן מובאת ראיה כי פעילות כלשהי איננה לטובת הילדים"

"הגישה לפיה הורה יאלץ להמציא "תעודת יושר" בכדי לזכות בלינת ילדיו אצלו, מן הראוי שתיעקר מהשיח ההורי. כל ילד, באשר הוא ילד, זכאי ללון ולשהות עם שני הוריו ולהיות חלק מחוויה מעשירה זו."

הסדרי שהייה נרחבים לאב

מפסק הדין עולה שהאב עמד כפסע קל לפני קבלת המשמורת על הילדה אולם לבסוף, בית המשפט פסק אמנם את המשמורת לאם, אך יחד עם זאת הוא פסק לאב הסדרי ראייה נרחבים אשר כוללים לינה בביתו גם באמצע השבוע. ובלשונו של בית המשפט כך כתב: 

"נוכח העובדה כי האם היא ההורה הדומיננטי בפועל, ונוכח העובדה כי הילדה מורגלת בשהייה רבה אצל האם, נחה דעתי כי יש להורות כי המשמורת על הילדה תהא לה. יחד עם זאת, בדעתי לאפשר לאב הסדרי ראיה נרחבים, הכרוכים בשתי לינות באמצע השבוע ובמסירת הילדה ישירות למוסד החינוכי ולא לביתה של האם."

העדפה על פי עקרון טובת הקטין

יש לציין שאמנם עוסקים אנו בעקרון טובת הילד, וכך גם נחוץ, אך אל לנו לשכוח שהזכות לבנות משפחה וליצוק בה את תוכן ההורות מכוח האפוטרופסות על הילד הנה זכות יסוד במשפט הישראלי. וכן, שבזכות האפוטרופסות על פי סעיף 14 לחוק הכשרות, או על פי סעיף 3 לחוק לשיווי זכויות האישה התשי"א-1951, אין שום הבחנה מגדרית בין האב לבין האם ועל כן אין זה ראוי להעדיף מראש הורה אחד על פני משנהו, פרט להעדפה כאמור על פי עקרון טובתו של הקטין.

לסיום יש להטעים שטובת הילדים אינה מנותקת כלל מטובת ההורים, וקיום הורות מיטיבה לילד תצמיח ברוב המקרים ילד בריא בגוף ונפש, דבר אשר יועיל רבות להוריו ברבות השנים.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

מזונות ילדים מגיל 18 ועד הגיוס לצבא

מזונות ילדים נפסקים בישראל על פי הוראות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, (להלן: "חוק המזונות"). אשר בסעיף 3 לחוק קובע:

  3.      מזונות לילדים קטינים

(א)   אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב)   אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגי לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

קטין בהגדרתו הינו ילד שלא מלאו לו גיל 18, ולפיכך חובת המזונות לילדים לפי סעיף 3 לחוק המזונות נפסקת בגיל 18. אלא שביהמ"ש רשאי לפסוק מזונות ילדים גם לילדים מעל גיל 18, הן מכוח סעיף 4 (2) לחוק המזונות, והן מכוח הלכת קירשנר אשר קובעת שילד אשר נמצא בתקופת השרות הסדיר בצבא הוא בחזקת נזקק. נותרנו עם שאלת החיוב בדמי מזונות הילדים מעל גיל 18 ועד הגיוס לצבא, משום שבתקופת ביניים זו אין לקבוע בוודאות שחזקת הנזקקות של הילד קיימת.

לציין באחת שבהלכת קירשנר נקבע במפורש שחזקת הנזקקות של הילד מצומצמת לתקופת השירות הסדיר בצבא ויש להפחית את גובה המזונות בתקופה זו לשליש מהמזונות ששולמו עד הגעתו של הילד לגיל 18. ובשנייה, שסעיף 5 לחוק המזונות אשר תת סעיפיו מונחים תחת הכותרת "סולם המזונות" מונה מספר תנאים לזכאותו של אדם מעל גיל 18 לקבל מזונות.

סעיף 5 (2) שהוא הסעיף הדומיננטי לעניין הזכאות לדמי מזונות בגירים קובע שאותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק את צרכיו מעבודה, מנכסיו או מכל מקור אחר. מנגד סעיף 5 (1) לחוק המזונות קובע שאין אדם חייב במזונות על פי סעיף 4 לחוק אלא אם יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו.  

ניתן אמנם לקבוע שחזקת הנזקקות לפיה הילד אינו יכול לספק את צרכיו על אף מאמציו קיימת באופן חלקי במקרים בהם הילד עבר את גיל 18 אך הוא עדיין קשור למסגרת הלימוד בתיכון. אך משעה שהילד מסיים את הלימודים בתיכון ועד שהוא מתגייס לצבא, מתהפכת החזקה לפיה חזקה על הילד שהוא יכול לספק את צרכיו בעזרת מאמץ סביר, מהטעם שאין מניעה מצד הילד לצאת העבודה בכדי להשתכר לעצמו, הגם שאין זה ראוי שבתקופה זו יפול הילד נטל על הוריו באמצעות פסק דין של בית המשפט. 

לפיכך, בפרקטיקה הנכונה האב צריך להיות פתור לחלוטין ממזונות הילדים מגיל 18, או סיום לימודי התיכון, לכל המאוחר מבניהם, ועד הגיוס לצבא.

דברים ברוח זו נפסקו על ידי השופט פיליפ מרכוס בתמ"ש 15721/97, ואין לנו אלא להסכים לכך.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

בדיקה גנטית לבני זוג מעורבים

הקדמה

אחת מהדרכים החוקיות אשר מאפשרות למהגר זר לקבל מעמד של תושב בישראל הנה הבאת ילד משותף עם אזרח ישראלי. הדבר ידוע למהגרים הזרים, ומשרד הפנים אשר מעוניין לסכל כל שימוש בדבר לרעה קובע מפעם לפעם נהלי בדיקה קשוחים בעניין זה. לבחינת הקשר של הורות משותפת בין בני זוג, האחד אזרח ישראלי והשני אזרח חו"ל (להלן: "בני זוג מעורבים") דורש משרד הפנים עדיין באופן גורף מההורים לערוך בדיקה גנטית, אשר ידועה בשם בדיקת רקמות או בדיקת DNA, על אף שהדבר זוכה לעיתים לביקורת מצד בתי המשפט.

מוצאם הדתי של הורי הקטין

בדיקה גנטית להוכחת אבהות ניתן לערוך בצו בית המשפט בלבד, ובית המשפט לא ייתן צו לבדיקה גנטית מבלי לקבל מידע עדכני על מוצאם הדתי של הורי הקטין בכדי שהילד לא יכנס להגבלות בנישואין ותפילה אשר חלות ביהדות על ממזרים. חוות הדעת אמורה להימסר לבית המשפט על ידי משרד הפנים אשר בפנקסיו מצוי המידע לגבי יחוסו ודתו של כל אדם במדינה.

לפיכך, כאשר בני זוג עותרים לבית המשפט בבקשה למתן צו לביצוע בדיקה גנטית, בית המשפט יורה למשרד הפנים ליתן את חוות דעתו בעניין ייחוסם של ההורים תוך 45 יום מיום שהומצאה לו הדרישה בטרם יתן את הצו לבדיקה. עד לשלב הזה הדברים מתנהלים באופן ברור ומסודר ברם, משלב זה מתחילה סחבת ובקשות רבות מצד פרקליטות המדינה לדחיית מועד הגשת חוות הדעת והממצאים.

לרוב, בתי המשפט נוהגים בסלחנות רבה כלפי משרד הפנים על אף ריבוי בקשות הדחייה ומאשרים כמעט תמיד כל בקשת דחייה שהוגשה מטעמם. אלא שבבתי המשפט כמו בכל דבר בחיים יש גבול לכל תעלול, ובמקרה שעובר את גבול הטעם הטוב יגיד בית המשפט בקול רם את דעתו על עוולה אשר נגרמת לאדם פלוני בסוגיה אשר נדרשת להתברר בפניו.

חיוב המדינה בהוצאות בגין שיהוי בלתי סביר

בפסק דין בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, בתמ"ש 3573-02-11, חייב השופט יעקב כהן ביום: 10/10/11 את משרד הפנים לשלם לבני זוג מעורבים סכום של: 10,000 ₪ כהוצאות משפט בגין השיהוי הבלתי סביר של משרד הפנים במתן תגובה לבקשת בני הזוג לבדיקת אבהות.

מנתוני המקרה עולה שביום: 2/2/11, הגישו בני זוג נשואים, הבעל אזרח ישראלי והאישה אזרחית אתיופית עתירה להכרה באבהות ולמתן צו לבדיקה גנטית. ביום: 9/2/11, נשלחה בקשת בני הזוג לתגובת הפרקליטות תוך 45 יום.

ביום: 15/3/11, ביקשה הפרקליטות הארכת מועד בת 45 ימים נוספים למתן תגובתה, וביהמ"ש נעתר לבקשתה. משחלף המועד המוארך להגשת התגובה הגישה הפרקליטות שוב ביום: 16/5/11 בקשת אורכה נוספת בת 45 ימים ואף בקשה זו נעתרה על ידי ביהמ"ש.

ביום: 20/7/11 הגישה הפרקליטות בקשת אורכה נוספת בת 45 ימים ואף לבקשה זו נעתר בית המשפט וציין שזו אורכה אחרונה להגשת התגובה ועל הפרקליטות להגיש את תגובתה עד ליום 1/9/11. ביום: 15/9/11, ומשלא התקבלה כל תגובה מצד הפרקליטות, נקבע התיק לדיון ביום: 10/10/11, ובית המשפט קבע שב"כ היועמ"ש יהיה פטור מהתייצבות במידה ויגיש את תגובתו עד ליום: 2/10/11.

גם עד ליום: 2/10/11 לא הגיעה תגובת הפרקליטות וביום הדיון שנקבע כאמור התייצבה לדיון מתמחה מצד הפרקליטות והביאה בפני בית המשפט בעל פה, את תגובת המדינה לפיה ניתן להפנות את הצדדים לביצוע בדיקת אבהות מעבדתית, מהעדר כל חשש לפגיעה באילן היוחסין ו/או לפגיעה בכושרה של הקטינה להינשא בעתיד.

בית המשפט פסק

"התנהלות המדינה בתיק זה גרמה לאיחור של חודשים רבים בהפניית הצדדים לביצוע הבדיקה כאשר הם הביעו את נכונותם לפניה לבדיקת רקמות כבר בכתב התביעה שהגישו כאמור בתחילת חודש פברואר 2011."

"יודגש, כי ההתנהלות השערורייתית של המדינה במתן תגובותיה לבקשות בתיקי אבהות אינה יכולה להימשך עוד. בקשות אורכה חוזרות ונשנות שאין להן כל הסבר הגיוני וכל פשר היו ללחם חוקה של הפרקליטות בתיקים בהם מעורב משרד הפנים כאשר ב"כ הפרקליטות מביעים בפני ביהמ"ש את חוסר האונים שלהם כתוצאה מכך שלא עולה בידם לקבל תגובות ענייניות של משרד הפנים."

"במרבית התיקים מסתכמת ה"בדיקה" של משרד הפנים בסוגיית דתה או הסטטוס של האם, משום שכאשר מדובר באם שאינה יהודיה או אף באם יהודיה שהיתה פנויה בעת התעברותה (רווקה, גרושה או אלמנה) לא מתקיים חשש של ממזור הקטין ואין כל מניעה במשלוח הצדדים לביצוע בדיקת אבהות מעבדתית."

"בדיקת מעמדה של האם במחשבי משרד הפנים אמורה ליטול דקות ספורות ודי בפקיד אחד שאינו בעל השכלה מיוחדת או הכשרה מיוחדת, כדי לבדוק מעמדן של עשרות נשים ביום עבודה אחד, ועוד ישאר לאותו פקיד זמן רב לעיסוקים נוספים."

"למרות האמור לעיל, ולמרות פניות חוזרות ונשנות של שופטי בתי המשפט לענייני משפחה, מתמיד משרד הפנים בעיכוב מתן תגובותיו, כאשר פעמים רבות מסתבר כי מדובר בתיקים בהם עשויה בדיקת הרקמות להשליך על עניין מעמדו של אדם בישראל, תוצאה שהינה כפי הנראה, לעיתים, לצנינים בעיני אי מי במשרד הפנים, שאם לא כן לא ניתן להבין כלל ועיקר את המחדלים החוזרים ונשנים במתן התגובות לבתי המשפט לענייני משפחה."

"כי הגיעה העת לנסות לשים קץ להתנהלות זו של משרד הפנים ולו ע"י הבאתו של מנכ"ל משרד הפנים לדיון בפני ביהמ"ש, כפי שהיה בדעתי לעשות בתיק זה, היה ולא היתה מתייצבת היום נציגת פמת"א ומביאה בפני בעל פה את תגובתו המאוחרת של משרד הפנים, אשר טרם הועלתה אף על הכתב עד לרגע זה, ועל כל פנים לא הוגשה בכתב לביהמ"ש עד לרגע זה."

לסיכום בית המשפט פסק

"נוכח העיכובים החוזרים ונשנים שגרם משרד הפנים לתובעים, תוך ניצול העובדה שביהמ"ש אינו נוטה למתן פסקי דין בהעדר תגובה במקרים הנוגעים לאילן יוחסין של קטין, ונוכח הפגיעה הקשה הנגרמת לתובעים ולקטינה עקב העיכוב הבלתי נסבל בבירור עניינם, הנני מחייב בזאת את משרד הפנים לשלם לתובעים הוצאות בסך: 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל."

אמצעי התשה כלפי אוכלוסיה חלשה

שיקולים כלכליים, שמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל והחשש מפני בעיות דמוגרפיות הניעו את המחוקק במדינת ישראל לקבוע כללים בדבר כניסה של מהגרים לא יהודים לישראל והשהיה בה. משרד הפנים כגוף ממשלתי מנהלי הופקד על פי החוק לשמור על גבולות המדינה מפני הגירה בלתי רצויה בכלל ושהיה בלתי חוקית בפרט, ומשטרת הגבולות כגוף ביצועי מסייעת למשרד הפנים לבצע את תפקידו ומשלימה את פעולותיו.

יש לציין שמשרד הפנים צריך וחייב לקיים עד תום את התפקיד שהוטל עליו בחוק. ואפילו אם קיבלנו כמוצדקת את דרישת משרד הפנים לבצע בדיקה גנטית לבני זוג מעורבים, הרי שאין זה מוצדק לקבל את פרקטיקת הסחבת שבה נוקט משרד הפנים כאמצעי התשה כלפי אוכלוסיה אשר בדרך כלל מוגדרת כאוכלוסיה חלשה.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אודות

אידאה הוקמה בשנת 1998 בכדי לתת מענה לכלל בעיות הגבר במשפחה ולמען הגינות בקשר הזוגי ובהליכי גירושין, כאשר הפעילות של אידאה התבצעה הן במישור הפרלמנטרי והן במישור הפרטני.

בפעילות הפרלמנטרית אידאה פועלת לשינוי חוקים בכנסת, הגברת המודעות לבעיות הגבר במשפחה והשוואת מעמדו לזה של האישה במשפחה בלבד. ובפעילות הפרטנית יקבל הגבר מחוץ לארגון אידאה תמיכה, אוזן קשבת, יעוץ שאינו משפטי, הדרכה לטיפול המקצועי בענייני משפחה וגירושין, שאינם משפטיים, ובמידת הצורך הפניה לבעלי מקצוע מומחים בענייני משפחה שיעמדו לרשותו במחירים נוחים ובמחויבות למתן שירות ברמה גבוהה.

ככל שיהיה צורך במתן שירות משפטי ללקוחות אידאה, יעשה הדבר על ידי עורך דין שאינו מועסק על ידי אידאה והקשר בין הלקוח לבין עורך הדין יסוכם בינם לבין עצמם, כאשר אידאה לא תהיה שותפה בעניינים הכספיים בין עורך הדין ללקוח, לרבות דמי תיווך ובאופן ניהול התיק.

 

הייעוץ כרוך בתשלום חד פעמי של 250 ש"ח. 

 

  • קבלת קהל בתאום מראש, בימים א'-ה',  בין השעות:  9:00-17:00                  
  • סודיות ונאמנות מלאה מובטחת.

שאול נוי

 

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

ממנמ

הקמת מסלול גביה ייחודי של מזונות ילדים

ביום: 20/9/11, התפרסמה בעיתון המודפס והאלקטרוני של מעריב ידיעה תחת הכותרת: "המדינה למען הגרושות: גביה מואצת של מזונות". מדובר בפרסום הצעת חוק של משרד המשפטים אשר עוסקת בהקמת מסלול מזונות ייחודי בלשכת ההוצאה לפועל לגביית מזונות ילדים.

על פי תזכיר החוק שפורסם מדובר על הקמת מסלול גביה ייחודי של מזונות ילדים אשר ינוהל בהוצאה לפועל על ידי מי שרשם ההוצאה לפועל יאצול לו סמכויות בהתאם לסעיף 4א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת במקום הזוכה שעד כה נדרש לפעול לגביית דמי המזונות בעצמו  או בעזרת עורך דין פרטי.

הטעמים להצעת החוק נכתבו בדברי ההקדמה והם שהיקף החובות למזונות ילדים (11 מיליארד ₪) אשר עומד בקרוב ל- 100,000 תיקים הפתוחים בהוצאה לפועל מצביע על הקושי של הזוכה לקבל את דמי המזונות מהחייבים, ולפיכך יש לסייע בידי הזוכה באמצעים נוספים בכדי לממש את פסקי הדין אשר ניתנו לזכות הילדים בכדי שלא יגיעו לחרפת רעב.

עוד נטען בדברי ההקדמה שהזוכה (שהיא בדרך כלל האם) מתקשה לגבות את מזונות הילדים משום שהיא חוששת מהאב, ו/או משום שהיא נעדרת יוזמה, ידע ואמצעים לממש את פסק הדין.

לנו אין אלא להצטער על "החלמאות" של יוזמי ההצעה משום שהתכנים אשר מופיעים בה גורמים לפגיעה בלגיטימיות החברתית וההורית של האבות. היא מציגה אימהות כחסרות יכולת נפשית ופיזית לפעול לבדן או לשכור עו"ד שיפעל עבורן במסגרת תיק הוצאה לפועל מזונות לגביית מזונות ילדים. והגרוע מכל הינו שהיא עלולה לפגוע קשות בטובת הילד.

אם נברר את הפרטים אשר מופיעים כטעמים להצעת החוק נוכל לגלות:

א.      בדברי ההקדמה לא נכתב ממתי פתוחים תיקי ההוצל"פ, האם מדובר בתיקים אשר נפתחו לפני שנה, עשר שנים, חמישים או יותר.

ב.      אין בדברי ההקדמה לחוק התייחסות לחובות ששולמו בפועל אך לא הופחתו מתיקי ההוצל"פ.

ג.       אין סייג לגבי מספר הבקשות בטענת פרעתי אשר עומדות לבירור בתיקי ההוצל"פ.

ד.      האם יעלה על הדעת שבישראל של ימינו יש קרוב ל- 100,000 אבות אלימים אשר מסרבים לשלם מזונות ילדים, ו/או נשים אשר אינן יודעות או אינן מסוגלות לפעול בעצמן כנגד האב בהוצאה לפועל לגביית המזונות. האם אותה זוכה אשר ידעה להגיש תביעה בבית המשפט למזונות ילדים או אישרה הסכם מזונות עם האב בבית המשפט, תתקשה לשכור עורך דין שיפעל עבורה גם בהוצאה לפועל ?

ה.     ולבסוף, האם נכון למסור את גבייתם של מזונות הילדים לידי גורמים חיצוניים אינטרסנטיים אשר יכנסו בצעדים דורסניים לתוך מערכת היחסים הטעונה ממילא בין האב לאם ?

חשוב לציין שהעובדות האמיתיות בשטח מצביעות על כך שרוב רובם של החייבים במזונות ילדים הינם אבות אשר אינם מסוגלים לעמוד בגובה המזונות אשר נפסקו להם מלכתחילה עקב יוקר המחיה, ולא אבות בעלי יכולת כלכלית אשר מתחמקים מהתשלום.

בתי המשפט לענייני משפחה מחייבים כיום את האב לשלם כ- 3200 ₪ לחודש למזונות מינימום עבור שני ילדים לפני השתתפותו במחצית הוצאות חינוך ומחצית הוצאות רפואיות חריגות.

  • ראו: בר"ע 1895/02, בן עמי נ' בן עמי.

רוב האבות בישראל נמנים על מעמד הביניים אשר משתכר בממוצע כ- 7,000 ₪ נטו לחודש, ובכדי לעמוד במלוא פסק דינו של בית המשפט יצטרך האב להוציא לשני ילדיו הקטנים לא פחות מ- 4500 ₪ לחודש. מכאן שלאב לא ישאר הרבה, אם בכלל, לצרכים החיוניים שלו למחיה.

לציין שביום: 26/11/09, נכנסה לתוקף הוראה אשר מאפשרת להכביד בהגבלות על חייבי מזונות, והיכולת להטיל עיקולים, צו עיכוב יציאה מהארץ ופקודות מאסר על חייבי מזונות כבר קיימת מקדמא דנן.

לעניין המתח בין הזוכה לבין החייב במזונות ילדים בהוצאה לפועל פסק נשיא בימ"ש העליון (כתוארו אז), השופט אהרון ברק בעניין פרופ' גמזו כדלקמן:

"בחינתו של חוק ההוצאה לפועל מלמדת, כי בבסיסו מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו (תכליות ספציפיות). האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות."

"הוצאה לפועל איטית או כזו שאינה מאפשרת הגשמת הפסק, פוגעת בקניינו של הזוכה. זאת ועוד: הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. "הפקרת בן-זוג למחסור ולרעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם" (הנשיא שמגר בע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון, פ"ד נא(2) 577, 580). אכן, הזכות של כל אדם – ובהם הזכאי על פי פסק דין למזונות – לקיום מינימאלי, היא חלק אינטגראלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו."

"התכלית (המיוחדת) השנייה המונחת ביסוד חוק ההוצאה לפועל היא להגן על החייבים, אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה (פרשת פישמן, עמ' 374). זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב, תוך מניעת ירידה לחייו. מספר הוראות בחוק ההוצאה לפועל נועדו להבטיח הגשמתה של תכלית זו (ראו סעיף 22(א) (מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול); סעיף 38 (הגנת בית המגורים); סעיף 39 (הגנת חייב חקלאי)). חלק מהן מסייעות, בעקיפין, לזוכה על פי פסק הדין, שכן הן מבטיחות כי החייב לא יאבד את יכולת הפירעון שלו."

"המאסר על חוב לא ישמש בשום מקרה ואופן, בכל צורה שהיא, כאמצעי שיש בו משום הענשת החייב על אי תשלום החוב, אלא כאמצעי של כפיית החייב, שהוא בעל יכולת, שיש לו רכוש ואמצעים לתשלום החוב, אם כולו ואם לשיעורין, אך הוא מסתיר את רכושו ומבריחו" (בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז(4) עמ' 754).

  • ראו: רע"א 4905/98, פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ולילך ישעיהו.

אין חולק בדבר גודל האחריות אשר מוטלת על הוריו של ילד לספק לו את צרכיו החיוניים למחייה מכוח האפוטרופסות. אלא שההורות בכלל והאבהות בפרט אינה מתחילה ומסתיימת רק בתשלום דמי המזונות שצריך האב להעביר לידי האם שזכתה במשמורת ילדים, כי אם במכלול הקשרים שיש בין כל אחד מההורים לילד, ובקשרים שיש בין הורה אחד למשנהו.

רק איזון נכון של מכלול הקשרים המשפטיים והחברתיים בין כל אחד מההורים למשנהו ישמרו כהלכה על זכויות הילד במשפחה, ובסופו של יום גם יגשימו את עקרון טובת הילד הלכה למעשה.

אז האם מדובר בבשורה טובה לאימהות ? התשובה לכך הינה בהכרח שלילית, משום שאם הצעת החוק תעבור בכנסת היא תגרום נזק חברתי רב לאב ולילדים ובאופן עקיף יגרם נזק גם לאם.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

 

תיקון 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

הורים ביולוגיים מוגדרים כאפוטרופוסים טבעיים של ילדם על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. מכוח האפוטרופסות קנויה להורים החובה והזכות לדאוג לכלל צרכי הילד לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד, שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. וכן צמודה לאפוטרופסות גם הרשות להחזיק בקטין, לקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.

פעולות ההורים מכוח האפוטרופסות מחייבת אותם לשמור על זכויות הילד במשפחה ולפעול בהסכמה בכדי להיטיב עם הילד כפי שהורים מסורים אמורים לנהוג בנסיבות כל עניין ועניין, בכדי לממש הלכה למעשה את תפקיד ההורות.

כאשר הוריו של ילד גרים תחת קורת גג אחת ניתנת לכל אחד מהם אפשרות לדעת פרטים בדבר התקדמות הילד והתפתחותו משום שהמידע הרלוונטי זורם ישירות אל הבית המשותף. אולם במקרה שבו ההורים אינם גרים תחת קורת גג אחת, ונמנע מאחד ההורים לקבל מידע חשוב אודות הילד, פוחתת באופן משמעותי היכולת של ההורה המודר לתרום לקידום ענייניו של הילד ולממש את חובתו וזכותו הבסיסית להורות.

למחוקק הישראלי לקח הרבה שנים להגיע למסקנה שיש לשתף את ההורה הלא משמורן במידע חיוני אודות הילד באותה מידה שבה יש לשתף את ההורה שזוכה במשמורת ילדים, ובאמצע שנת 2010, הוא הוסיף בתיקון 14 את סעיף 18 ב' לחוק אשר מנוסח כדלקמן:

18.   (ב)  גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת.

אלא שלמרבה הצער נמצא שהתיקון לחוק עדיין אינו מיושם בשטח, ובפסק דין ביהמ"ש לתביעות קטנות ב-ת"ק 17825-01-11, רוה נ' ביטוח לאומי, שופכת השופטת לימור רייך אור על סוגיה זו.

עניינו של פסק הדין הינו בתביעה כספית נזיקית של אב שהוא אינו ההורה המשמורן (להלן: "האב") על סך: 31,200 ₪ כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") על הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 18 ב' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הנתבע טען להגנתו שמערכות המוסד אינן ערוכות לרישום כתובות של שני הורים שנפרדו או התגרשו, ולכן לא הועבר לאב מידע אוטומטי.

ביהמ"ש פסק:

"היעלה על הדעת שרק בשל כך שהנתבע אינו מסוגל, תהא הסיבה לכך אשר תהא, לבצע את הוראות החוק, לפטור אותו בלא כלום ובוודאי מלקיים את הוראות החוק ?"

"ברור שהתשובה על כך הינה בהכרח שלילית, על הרשויות לקיים את הוראות החוק, גם אם עניין זה כרוך במכשול שהנתבע טוען כי איננו מסוגל לעמוד בו, שהרי הוראות חוק יש לקיים, כאשר תכלית החוק באה לסייע בידי ההורה שאיננו הורה משמורן, לקבל את כל המידע שנמסר להורה המשמורן ביחס לילדיהם המשותפים."

"המידע שעל הנתבע למסור, צריך שיהא כזה שנמסר להורה המשמורן, כמובן, על כך לא יכולה להיות מחלוקת, מבלי לפגוע ולגרוע מזכויותיו ופרטיותו, כך למשל אין לחשוף במתן המידע את פרטי החשבון של ההורה המשמורן, אליו משתלמת הגמלה, לצורך כך יש להיערך בהתאם ואולם חובה זו חלה על הגוף שמופיע בתוספת של החוק ואין בכך כדי לפגוע בזכותו של ההורה הנוסף לקבל מידע."

בסיכומו של פסה"ד קובע ביהמ"ש שהנתבע הפר חובה חקוקה, והוא מחייב אותו לשלם לידי התובע סך של 3,000 ₪ בגין הצורך לפנות לנתבע מספר לא מבוטל של פעמים על מנת שזה האחרון יפעל ליישום החוק ויספק לידיו את אותו מידע שהוא מספק להורה המשמורן.

יש להדגיש שפסק הדין אינו מציין רק את העובדה שיש לקיים הוראת חוק מפורשת, אלא גם שתכלית תיקון החוק ונחיצותו החברתית עולים בחשיבותם על כל שאר הטענות שנטענו מנגד.

מכאן אנחנו שולחים לכל אב לא משמורן את הקריאה לשמור ולא לוותר על הזכויות שלו כאפוטרופוס והורה, ואנחנו נהיה שם בשבילו בכדי לסייע לו בכך.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה