הקדמה

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע במפורש כי לבית הדין הרבני יש סמכות שיפוט לפסוק מזונות ילדים ואין שאלה בנוגע להסכמת אחד מהצדדים אלא רק שאחד מהצדדים הגיש את תביעת המזונות ראשון לבית הדין.

ואולם, לאחר כחמש עשרה שנים הגיע תיק לבית ומשפט העליון ובו נשים טענו כי בית הדין הרבני פוסק לזכותן מזונות ילדים נמוכים, הן נאלצות לוותר על סכומי מזונות ריאליים בתמורה לגט ובית הדין מאשר הסכמי גירושין גם כאשר מדובר בסכום מזונות נמוך אשר פוגע בזכויות הילד במשפחה ובעיקרון טובת הילד.

בית המשפט העליון קיבל את טענתן של הנשים ובשנת 1969 נולדה הלכת שרגאי שקבעה כי בית הדין הרבני מוסמך לפסוק מזונות ילדים רק בהסכמת ההורים, או במזונות מסוג השבה.

מזונות מסוג השבה

מזונות מסוג השבה הינם כספים שההורה הוציא בעבר ומה שההורה יוציא בעתיד, והתביעה היא בין ההורים ולא מצד הילד. בתי הדין לא באמת הצליחו להתמודד עם זה ועל כן נשאר שבית הדין איננו מוסמך לדון במזונות ילדים כאשר אחד מהורי הקטינים מסרב לדון בהם שם.

אם כן, על אף שאחד מההורים פתח תביעה למזונות בבית הדין הרבני, בהתנגדות של האחר תעבור התביעה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה. מכאן שבית הדין איבד את סמכותו המקבילה לבית המשפט לדון במזונות הילדים.

תיקון סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953

ביום: 18.11.2025, תוקן סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), בהתשי"ג-1953 אשר קובע בדרך אשר איננה משתמעת לשני פנים כי גם בהעדר הסכמה בין ההורים רשאי בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים.

מדובר בסעיף חוק אשר מחייב את בתי המשפט האזרחיים וקרוב לוודאי שאם בית הדין יפסוק מזונות כראוי, בית המשפט העליון לא יכנס בנעליו כפי שעשה בהלכת שרגאי וכפי שעשה בבע"מ 919/15.

לסיכום

בין אם בהסכמת בני הזוג ובין אם לאו, בתי הדין כמו בתי המשפט לענייני משפחה חייבים לפסוק את גובה מזונות הילדים על פי הדין האישי החל על אדם. מאז בע"מ 919/15, ואחרים לאחר מכן, בתי המשפט לוקחים בחשבון גם את זמני השהות של הילדים אצל האב ופוסקים את גובה מזונות הילדים בהתאם לכך.

מנגד, בתי הדין עדיין מחזיקים בעמדה שהגבר או האב צריך לספק לאישה מזונות אישה ולספק מזונות גם לילדים על פי קריטריונים מהעבר שבו נשים לא יצאו מהבית לעבוד אלא רק עסקו במטלות הבית וטיפלו בילדים.

אין כל ספק כי בתי הדין צריכים להתאים את עצמם לדור הנוכחי ולא להישען על כללים מהעבר ויש להם את האפשרות לעשות זאת באמצעות תקנות.

לעומת עיקרון טובת הילד במשפחה שהנה הדרך שבה יש להתייחס לילד ואיזה סוג של צרכים יש להעניק לו זכויות הילד במשפחה הם הכלים שהנורמה בישראל וגם בשאר העולם המערבי בעיקר, נותנת לילד בכדי להשיג את אותם צרכים.

היכולת להגשים את עקרון טובת הילד תלויה בהכרה החברתית והנורמטיבית להכיר גם בזכויות הילד וזאת כשני עקרונות אשר משלימים זה את זה ותלויים זה בזה. שהרי ילדים לא יכולים לממש את טובתם מבלי שהנורמה תיתן להם את הכלים המתאימים בכדי להוציא את טובתם מהכוח אל הפועל.

חברה מורכבת מפרטים והחוסן שלה הנו סכום התוצרת של כל הפרטים אשר נמצאים בה. לפיכך, חברה בריאה דואגת לחלש בכך שהיא סועדת אותו עד שיוכל להיות עצמאי ולהועיל לה. חברה אשר תזניח או תרמוס את החלש תשלם על כך מחיר כבד בעתיד עד כדי קריסה.

כידוע, הילדים הינם מבין מהקבוצות היותר חלשות בחברה. התלות המוחלטת שיש לילדים בחברה בכלל ובהורים שלהם בפרט מחייבת כל נורמה חברתית בריאה לבחון את ההתייחסות כלפיהם ולשמור עליהם מפני כל פגיעה. בשנים האחרונות החברה בישראל כולל בתיי המשפט מגלים אחריות מוגברת כלפי טובת הילדים וזכויותיהם.

אף שקיים שוני מנטאלי בתפיסת המונח זכויות הילד במשפחה בין מדינה למדינה הרי שזכויות הילדים הינו מושג כלל עולמי, למעט מדינות עולם שלישי, אשר חוצה יבשות, אינו תלוי בדת, שפה, מקום, זמן וכד'. לפיכך, עצרת האו"ם ניסחה את אמנת זכויות הילד אשר נכנסה לתוקף בספטמבר 1990, ועליה חתומות רוב המדינות אשר חברות באו"ם.

כידוע, הורים ביולוגים הנם אפוטרופוסים טבעיים של ילדיהם מרגע הגיעם לעולם. להורים ניתנת לגיטימיות חברתית מלאה וחזקה עליהם שהם דואגים לכלל צרכי הילדים, משום שרק טבעי הדבר שהורים ירצו לשמור על זכויות הילדים וטובתם, ויעשו כל שביכולתם בכדי לממש זאת. ברם, חזקה זו ניתנת לסתירה בתנאים מסוימים ובהצגת ראיות מתאימות.

אחד מהמקרים היותר שכיחים לאפשרות שטובת הילדים וזכויותיהם יפגעו על ידי אחד מההורים הינו בתקופת הליכי גירושין או פרידה בינם. ההורים אשר עסוקים במאבקים הפנימיים בניהם עלולים לשכוח את המחויבות האישית שלהם כלפי הילדים ובהיסח הדעת או מחוסר ידיעה הם עלולים לפגוע בילדים בכך שהם מעמידים את הצרכים האישיים שלהם לפני טובתם של הילדים ובכך יפגעו זכויותיהם של הילדים.

ככלל, תוקפו של הסכם בין בני זוג מחייב את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני במתן פסק דין ובמעמד שני בני הזוג. בית המשפט או בית הדין לא יאשרו הסכם בין בני זוג כאשר ימצאו שטובת הילדים נפגעת במסגרת ההסכם.

הגנה על זכויות הילד במשפחה מאפשרת לו לקבל תמיכה נורמטיבית במגוון מישורים, כאשר מישור נוסף וחשוב הינו הגנה על הצורך הטבעי של כל ילד להיות בקשר הורי תקין עם כל אחד מהוריו. ניכור הורי הינו מושג אשר חייב להיות מחוץ לתחום מערכת היחסים בין ההורים.

כאשר ההורים של הילדים אינם גרים תחת קורת גג אחת נדרשת הכרעה או הסכמה לגבי משמורת הילדים וזמני השהות. ברוב המקרים לאם יתרון בקבלת משמורת הילדים והאב יאלץ להסתפק בזמני השהות, אם כי כיום המגמה משתנה באופן שאבות רבים דורשים הרבה יותר מאשר זמני שהות מקובלים כפי שהיו בעבר.

לעתים במהלך הליכי הגירושין משתמשת האם לרעה בזכות המשמורת אשר ניתנת לה מכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, בכדי למנוע מהאב קשר תקין עם הילדים, וזאת במטרה להתנקם בו או להפעיל עליו לחץ בכדי שיתחייב על מזונות ילדים גבוהים יותר ו/או יוותר על כספים בהסכם גירושין.

אין ספק שמעשים כאלו של אמהות מסוימות גורמים לפגיעה בטובת הילדים אשר להם עומדת זכות לגיטימית והכרחית להיות בקשר תקין עם כל אחד ההורים וכן להיות מחוץ לסכסוך בניהם. כאן אומר מפעם לפעם בית המשפט את דברו בנושא, ולא אחת חייב בית המשפט את האם בהוצאות משפט, והוטלו על האם גם סנקציות כספיות כנגד הפרת זמני השהות, מכוח שמירה על זכויות הילדים והאבות במשפחה.