האם ניתן לחייב אם לשלם מזונות ילדים ?

כיום, כאשר אנחנו חיים בעידן שבו נשים מפתחות קריירה במקביל לבעל או לבדן, נשאלת השאלה האם ניתן לחייב אם לשלם מזונות ילדים, באילו תנאים, באיזה סכום וליד מי ? את הרקע לחיוב אדם במזונות ילדים ואת התשובות לשאלות אלו ניתן לקבל במאמר זה.

אין ספק שעל פי ההיסטוריה של דתות המונותאיסטיות בכלל והיהודית בפרט הורגלנו שרק האב חייב בפרנסת ילדיו, כלומר מזונות ילדים, ובעת הצורך גם בפרנסת אשתו, כלומר מזונות אישה. בהגדרתם, דמי מזונות הינם כל צרכים הדרושים לצורך מחיה והם כוללים מזון, ביגוד, הנעלה, קורת גג למגורים, חינוך ורפואה וכד'.

חיוב במזונות ילדים יתבצע לרוב כאשר ההורים של הילדים כבר אינם גרים יחד ומטבע הדברים כבר אינם מקיימים משק בית משותף. החוק השולט בישראל הינו החוק האזרחי הקובע שמזונות הילדים יפסקו על פי הוראות הדין האישי, ובמקרה של יהודים על פי הדין העברי.

הדין העברי קבע עוד מקדמת דנא, על פי השולחן ערוך ומשנה תורה לרמב"ם כי האב לבדו חייב בכל מזונות ילדיו בחובה משפטית עד גיל 6 תחילה ובחובה מוסרית עד גיל 15 ויותר. תקנת הרבנות הראשית תש"ד האריכה את החובה המשפטית בחיוב המזונות לילדים עד גיל 15, החוק האזרחי בישראל האריך את החיוב עד גיל 18 ובית המשפט העליון האריך את החיוב עד תום שירות החובה בצה"ל.

יודגש, כי כל הארכה בגיל החיוב והיקפו נפלה רובה ככולה על כתפי האב ובמיוחד בעת שהחיוב במזונות הילדים הוחל עליו כאשר הילדים היו מתחת לגיל 15. לצורך חיוב האב במזונות הילדים, לא הופחתו מהאב סכומים שהוא מוציא על הילדים כאשר הם נמצאים אצלו בזמני שהות, ולא נלקחו בחשבון הכנסות האם שיכלו להיות גבוהים משל האב.

ניתן להגיד שהרגרסיה בגובה והיקף חיוב האב במזונות הילדים החלה עוד מאז קום המדינה ונמשכה עד שבית המשפט העליון שינה את הנורמה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית שנהגה קודם לכן, תוך שהוא מבטל, לכאורה, באמצעים משפטיים אזרחיים את תקנת הרבנות הראשית תש"ד ומשנה פסיקה קודמת רבת שנים של בית המשפט העליון.

בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית נקבע כי כאשר ההורים חולקים משמורת משותפת על הילדים מעל גיל 6 ולכל אחד מההורים הכנסה פנויה שווה, אין לחייב העברת מזונות מהורה אחד להורה השני. עוד נפסק כי מדובר בהסדר שיכול להתקיים גם במקרים שההורים אינם חולקים משמורת משותפת או כאשר להורים הכנסות שונות.

מכאן אנחנו למדים שהחיוב העיקרי במזונות שיחול על ההורים הינו היחס שבין היקף זמני השהות שיש לו עם הילדים לבין ההכנסה הפנויה, כאשר גובה הצרכים של הילדים הינו נתון כמעט קבוע.

לגופו של עניין, על פי בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, ככל שהילדים יהיו יותר אצל האב מאשר אצל האם וככל שלאם תהיה הכנסה פנויה גדולה מהאב, כך ניתן לחייב את האם להעביר לאב תשלום לכיסוי מזונות הילדים בביתו שלו.

יש לציין כי על אף האמור בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, בתי המשפט לענייני משפחה ובוודאי בתי הדין הרבניים, יערימו קשיים רבים כנגד האב לעומת האם. לפיכך, חשוב מאוד להתייעץ לפני שנכנסים להליך של תביעת האם למזונות הילדים ויש כמובן משמעות מכרעת לייצוג המקצועי שלוקחים לטיפול בסוגיה זו.

טובת הקטינים גברה על חופש תנועת האם

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

בית המשפט חייב בעל ב- 800 אלף ש"ח בגלל שהוא יותר בריא מאשתו !

פתח דבר

ביום: 19.4.2021, פסק כב' השופט עובד אליאס מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (להלן: "בית המשפט"), בתלה"מ 54982-10-18 (להלן: "פסק הדין") כי על אף שלבני הזוג הנשואים זה לזה 4 דירות בבעלות משותפת, האישה תקבל 800 אלף ₪ יותר מהבעל משום שמצב בריאותו של הבעל טוב יותר ממצב בריאותה של האישה.

השופט אליאס ציין כי מקור סמכותו לפסוק כך נמצא בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק") אשר מהווה חריג לכלל שמופיע בסעיף 5 לחוק הקובע בגדול כי כל אשר נצבר לזכות בני זוג במהלך הנישואין יתחלק בניהם בחלקים שווים למעט מתנות, ירושות ופיצויים מנזקי גוף.

מדובר בפסק דין אשר מעלה שאלות עקרוניות ומהותיות, משום שהאם ברגיל יש לאדם שליטה מוחלטת על מצב בריאותו שלו או מצב בריאותו של בן הזוג האחר ?! מדוע על בן זוג אחד להיענש, לכאורה בממון, בגלל מחלתו של בן הזוג האחר ?! והאם בית המשפט יחזור וידון באיזון המשאבים בין בני הזוג אם לאחר זמן מה מיום מתן פסק דין זה מצב בריאותו של הבעל ישתנה לרעה ואולי אף יהיה גרוע יותר משל האישה ?!

מאמר זה ידון בשאלות נחיצותו וטעמו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון בכלל וסעיף 8 (2) בפרט, והאם צדק בית המשפט או שגה כאשר עשה שימוש בסעיף 8 (2) במקרה הנדון.

רקע עובדתי

מדובר בבני הזוג אשר נישאו בשנת 1990 ומנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים, בגירים בזמן מתן פסק הדין. חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר ובשנת 2016 הם החלו מנהלים הליכי גירושין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.

לבני הזוג 4 נכסים בבעלותם והבעל הגיש תביעה לבית המשפט לפירוק השיתוף בהם, מחצה על מחצה. האישה הגישה תביעה לפירוק השיתוף על נכס, מחצה על מחצה, הרשום על שם הבעל ואשר נמסר לו בירושה על ידי הוריו על פי צוואה שקוימה, וכן בקשה לפסיקה של חלוקה בלתי שוויונית בארבעת הנכסים המשותפים באופן שהיא תקבל 75 אחוז, והבעל יקבל 25 אחוז.

הבעל הינו אדם בריא ועובד, אך אצל האישה התגלתה בשנת 2016 לערך, מעט לאחר שהבעל הגיש תביעה לגירושין בבית הדין, מחלה קשה שבעקבותיה הוכרה בנכות של 90 אחוז על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והיא מקבלת גמלת נכות בגין מחלתה הן מהמל"ל והן מחברת ביטוח פרטית.

האישה מתניידת בכסא גלגלים, היא נעזרת במטפלים, איננה יכולה לעבוד, ובשל מחלתה אף דיבורה חלש, איטי ולא ברור.

טענות הצדדים
בכתבי הטענות טען הבעל כי אין להורות על חלוקה בלתי שוויונית משום שהתביעה לגירושין הוגשה מצידו לאחר שהאישה בגדה בו וכן, שגילוי מחלתה של האישה ארע לאחר הגשת התביעה לגירושין.

האישה טענה כי בשל נכותה, פערי השכר בין בני הזוג וכיו"ב יש להורות על חלוקה בלתי שוויונית של 75 אחוז לזכותה ו- 25 אחוז לבעל ואין משמעות לכך שגילוי מחלתה היה בסמוך לאחר הגשת תביעת הגירושין מצד הבעל הואיל והמחלה קיננה בה קודם לכן, מבלי שגילתה אותה.

פסיקת בית המשפט
בית המשפט דחה את תביעת האישה לקבלת מחצית מזכויות הבעל בדירת המגורים שירש מהוריו משום שלא הוכח בפניו כי לאישה יש זיקה כל שהיא לנכס ובזה גם לא נעסוק במאמר זה, אך לגבי החלוקה של 4 הנכסים המשותפים קבע בית המשפט כי האישה תקבל 65 אחוז משוויים ואילו הבעל יקבל 35 אחוז משוויים.

בפסק דין זה ציין זה בית המשפט שבין בני הזוג קיים פער גדול ביכולות האישיות והכלליות, ושיכולת השיקום של האישה לאחר הפירוד נמוכה בהרבה מזו של הבעל, כמפורט בסעיף 8 (2) לחוק, והדבר מהווה את הטעם להעביר לרשותה מחלקו של הבעל 15 אחוז ממצבת הנכסים.

על פי הערכות שמאי שהובאו לפני בית המשפט נקבע כי שווי ארבעת הנכסים עומד על 5.4 מליון ₪. ועל פי פסק הדין העביר בית המשפט מחלקו של הבעל בנכסים כ- 800 אלף ₪ לחלקה של האישה.

כלומר, לעומת חלוקה שוויונית של כ- 2.7 מליון ₪ לכל בן זוג, נפסק כי האישה תקבל כ- 3.5 מליון ₪ ואילו הבעל יקבל כ- 1.9 מליון ₪. מכאן שההפרש האמיתי בין הסכומים שקיבל כל אחד מבני הזוג הינו כ- 1.6 מליון ₪ לטובת האישה.

בית המשפט לא השיב על השאלה מדוע אישה אשר ניזונה משתי קצבאות נכות, האחת מהמל"ל והשנייה מביטוח פרטי, ויתכן שגם ניזונה מקצבת זקנה ופנסיה חודשיים, ואולי גם מפיצויים. וכן, בעלת נכסים, לאחר חלוקה של מחצה על מחצה עם בעלה, בשווי של כ- 2.7 מליון ₪, זכאית לעוד 800 אלף ₪ מחלקו של הבעל שלא הוכח כלל כי הינו בעל הכנסות בפועל.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון
סעיף 5 רבתי לחוק יחסי ממון קובע כאמור כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. וכן, גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המל"ל, או גמלה או פיצוי שנפסקו או מגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות.

אם כן הכלל הוא חלוקת משאבים שווה למעט נכסים שהיו לבן זוג לפני הנישואין. וכן, מתנות, ירושות, גמלה מאת המל"ל ופיצוים בגין נזקי גוף אשר ישארו בידי בן הזוג עליו הם רשומים אף אם קיבל אותם במהלך הנישואין.

נוסחו המפורט של סעיף 8 לחוק יחסי ממון (נוסף לחוק בתיקון 4 תשס"ט-2008) מתיר לבית המשפט לחרוג מהכלל האמור בסעיף 5 לחוק ולפסוק בין היתר חלוקת משאבים שאיננה מחצה על מחצה בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. וכמו כן, לקבוע איזון המשאבים עוד לפני שבני הזוג התגרשו בפועל.

הנסיבות הינן בין היתר התחשבות בנכסים עתידיים של כל בן זוג ובכושר השתכרותו של כל אחד מהם. נסיבות אלו יאפשרו לשופט לפסוק חלוקה שונה מהכלל של מחצית לכל צד.

אם כן, סעיף 8 לחוק יחסי ממון נולד בכדי לאפשר חלוקה צודקת, בנסיבות המיוחדות, במובחן מחלוקה של מחצה על מחצה שלא תהיה צודקת. שתי הנסיבות המיוחדות המנויות לעיל נכללות במפורש בסעיף החוק ואולם בית המשפט עשה ועושה שימוש בסעיף 8 גם בנסיבות מיוחדות אחרות.

נסיבות מיוחדות על פי סעיף 8 לחוק
בני זוג נשואים לפרק זמן קצר שבמהלכו רכש אחד מבני הזוג מכספו נכס שנרשם על שם שני בני הזוג. על פי סעיף 5 לחוק אמורים בני הזוג לחלוק בנכס מחצה על מחצה, ואולם ברור שאין זה צודק שכך יתבצע, במיוחד אם רוכש הנכס לא ציפה שהנישואין יסתיימו לאחר פרק זמן קצר.

סעיף 5 קובע כי איזון המשאבים יתבצע עם התרת הנישואין או פקיעתם. המועד שבו יקבע כי בני הזוג חדלו מלקיים חיים משותפים (יום הקרע), על פי התנהגות אחד מהם או שניהם יכול להיות מוקדם ממועד גירושין בפועל ואף מאוחר ממנו ועל כן ברור שאין זה צודק שתהיה חלוקה של מחצה על מחצה במועד הגירושין אלא עד יום הקרע.

כאשר מוכח כי בן זוג הבריח משאבים כל שהם בטרם התקיים הדיון באיזון המשאבים ברור שיהיה מוצדק לקבוע חלוקה של מחצה על מחצה במשאבים הכוללים גם את אלו שהוברחו אפילו אם לא ניתן לשים עליהם יד או לשחזר אותם.

נפסק לא אחת כי אין לקבוע חלוקה שאיננה מחצה על מחצה על סמך אשם בפירוק הנישואין או עקב בגידה בבן הזוג השני. עם זאת אין לומר שמדובר בקביעה חד משמעית אשר אין בה את היוצא מן הכלל. היוצא מן הכלל בעיקר איננו מדבר על אמצעי ענישה של הבוגד בדיעבד אלא מניעת זכות שלא היתה ניתנת לו מלכתחילה אם היה ידוע שבגד או יבגוד. כלומר, ביטול מעיקרו של דבר.

בתי המשפט פוסקים חלוקה על פי סעיף 8 לחוק גם במקרים שיש הפרש משמעותי בין בני הזוג בהשכלה ובנכסי קריירה. וכן, יש עוד נסיבות נוספות בהן סעיף 8 לחוק על סעיפיו השונים בא לידי ביטוי.

דיון על פסק הדין

בפסק הדין מזכיר בית המשפט את תמ"ש 22954-11-14 ק. ואח' נ' ק, (ביהמ"ש בראשל"צ פס"ד מיום: 20.12.2017) ולאור העובדה שמדובר במקרה דומה, נכון להיכנס גם לגופו.

בתמ"ש 22954-11-14, נדון אופן חלוקת דירה משותפת של שני בני זוג נכים, מרותקים לכיסא גלגלים, נכותה של האישה עומדת על 100 אחוז ונכותו של הבעל עומדת על 150 אחוז. בני הזוג התגרשו בשנת 2016, האישה עברה לגור בבית הוריה והבעל המשיך להתגורר בבית.

האישה הגישה תביעה לפרוק שיתוף בדירה בדרישה לחלוקה שוויונית בין הצדדים מהטעם שהדירה נרכשה במהלך הנישואין וגם נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. הזכות כאמור מוקנית לה מכוח סעיף 5 לחוק. האישה ציינה כי היא מתקיימת מהכנסה יחידה של קצבת נכות בסך של: 7,600 ₪ מאת המל"ל.

הבעל התנגד וטען כי את מרבית הסכום לרכישת הדירה השיג באמצעות חברים טובים והוריו אשר נתנו לו, ורק לו, את הכסף לאור מצבו הבריאותי וזכאותה של האישה לשהות בבית ניתנת לה כל עוד בני הזוג יחיו כמשפחה. ולפיכך ביקש הבעל להיעזר בסעיף 8 (2) לחוק ולקבוע כי הוא יקבל 90 אחוז משווי הדירה והאישה 10 אחוז משוויה.

הבעל טען כי הוא מתקיים מקצבת נכות של המל"ל בסכום של 9,700 ₪ לחודש אשר אינם מכסים את מלוא צרכיו, ופרט לדירה נשוא דיון זה אין לו נכסים נוספים.

בבחינת מצב בריאותם של בני הזוג מצא בית המשפט כי האישה מתפקדת טוב בהרבה מהבעל, היא ניידת בעזרת מאמצים שהיא משקיעה ואף מצליחה לטפל בשני ילדי בני הזוג, תאומים בני 13.

לעומת האישה, הבעל תלוי לחלוטין בעזרת הזולת, משותק מצווארו כלפי מטה ויש לו מטפל המסייע לו באופן שוטף.

בתמ"ש 22954-11-14 קיבל בית המשפט את טענת הבעל בחלקה ופסק כי הבעל יקבל 65 אחוז משווי הדירה והאישה תקבל 35 אחוז משוויה, תוך שהוא מציין כי מעבר להבדל במצב בריאותם של בני הזוג, לאישה יש אצל הוריה, שם היא מתגוררת, מערכת תמיכה משפחתית.

הינה רואים אנו כי לא העניין המגדרי הוא זה אשר מקיים את הפסיקה על פי סעיף 8 (2) לחוק. זאת להבדיל ממחויבויות אחרות בנישואין אשר על פי הדין העברי היו עלולות ליפול על הבעל בלבד כגון מזונות אישה או כתובה.

כאמור, בפסד הדין נשוא מאמר זה נכתב כי לבני הזוג ארבע דירות בשווי כולל של כ- 5.4 מליון ₪ ובית המשפט דחה את תביעת האישה לקבלת מחצית משוויה של דירה שבבעלות הבעל.

לבעל כאמור דירה בבעלותו אשר יכולה להבטיח לו קורת גג. וכן, לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט ומכירת הנכסים ישאר ברשותו של הבעל סך של: 1.9 מליון ₪ אשר עשויים לתת לו גם ביטחון כלכלי.

גם אם הבעל איננו עובד, או איננו משתכר דיו, הרי שפוטנציאל השתכרות יש לו בהיותו בריא ואם יצליח להשתכר יבוא הדבר בתוספת לביטחון הכלכלי שכבר יש לו.

לעומת הבעל, לאחר מתן פסק הדין ישאר לאישה סך של 3.5 מליון ₪ ממצבת הנכסים. האישה בוודאי תרצה לרכוש דירה המותאמת לצרכי נכותה ואם ישאר בידה סכום כספי עודף לאחר רכישת הדירה, ישמש הדבר לביטחון כלכלי לשארית חייה בנוסף על הקצבאות החודשיות שהיא כאמור מקבלת בגין נכותה.

ולפיכך, בבחינת הדברים ובשקלולם נראה כי צדק בית המשפט בכך שעשה שימוש בסעיף 8 (2) לחוק.

לסיכום
בשעה שסעיף 5 לחוק יחסי ממון עוסק בחלוקה צודקת, לרוב מחצה על מחצה, של המשאבים אשר נצברו על ידי כל אחד מבני הזוג ושניהם גם יחד עד ליום הקרע. סעיף 8 לחוק עוסק ביכולת של כל אחד מבני הזוג לשרוד את המשך חייו לאחר הפירוד ביניהם בעזרת מכלול המשאבים העומדים לרשותו לרבות המשאבים אשר מוקנים לו באמצעות סעיף 5 לחוק.

אם כן, סעיף 5 לחוק מאפשר לבית המשפט לעשות צדק חברתי ולפיו החלש מבחינה פיזית, כלכלית, בפוטנציאל השתכרות וכו' מבין בני הזוג יתרם על ידי החזק מבניהם.

יכול הבעל לבוא ולומר מדוע מחויב אני לשאת "בעונייה" של אשתי גם לאחר הגירושין. יענה לו סעיף 8 (2) לחוק כי ברית הנישואין היא זו שיצרה את הערבות ההדדית אשר היתה מתקיימת גם במקרה שבו המצב הבריאותי והכלכלי שלו היו גרועים משל האישה.

ואם יקשה הבעל ויגיד, מה יהיה עליי אם זמן מה לאחר מתן פסק הדין מצב בריאותי יתדרדר וחלילה יהיה יותר גרוע משל האישה. יענה לו סעיף 8 (2) לחוק ויאמר שפסק הדין צופה פניי עתיד בערכים של הווה, וככל שאין אדם יודע מה צופן לו העתיד, פסק הדין איננו יכול להקנות לו ביטוח כנגד כל שינוי אם וכאשר יתקיים בעתיד.

בשורה התחתונה יאמר כי ניתן, אולי, להתווכח על גובה הסכום אשר עבר לזכותה של האישה, שבנסיבות העניין נראה סביר, ואולם לא ניתן לומר שמדובר בפסק דין אשר איננו עושה צדק עם בני הזוג.

מזונות ילדים מגיל 18 ועד הגיוס לצבא

מזונות ילדים נפסקים בישראל על פי הוראות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, (להלן: "חוק המזונות"). אשר בסעיף 3 לחוק קובע:

  3.      מזונות לילדים קטינים

(א)   אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב)   אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגי לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

קטין בהגדרתו הינו ילד שלא מלאו לו גיל 18, ולפיכך חובת המזונות לילדים לפי סעיף 3 לחוק המזונות נפסקת בגיל 18. אלא שביהמ"ש רשאי לפסוק מזונות ילדים גם לילדים מעל גיל 18, הן מכוח סעיף 4 (2) לחוק המזונות, והן מכוח הלכת קירשנר אשר קובעת שילד אשר נמצא בתקופת השרות הסדיר בצבא הוא בחזקת נזקק. נותרנו עם שאלת החיוב בדמי מזונות הילדים מעל גיל 18 ועד הגיוס לצבא, משום שבתקופת ביניים זו אין לקבוע בוודאות שחזקת הנזקקות של הילד קיימת.

לציין באחת שבהלכת קירשנר נקבע במפורש שחזקת הנזקקות של הילד מצומצמת לתקופת השירות הסדיר בצבא ויש להפחית את גובה המזונות בתקופה זו לשליש מהמזונות ששולמו עד הגעתו של הילד לגיל 18. ובשנייה, שסעיף 5 לחוק המזונות אשר תת סעיפיו מונחים תחת הכותרת "סולם המזונות" מונה מספר תנאים לזכאותו של אדם מעל גיל 18 לקבל מזונות.

סעיף 5 (2) שהוא הסעיף הדומיננטי לעניין הזכאות לדמי מזונות בגירים קובע שאותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק את צרכיו מעבודה, מנכסיו או מכל מקור אחר. מנגד סעיף 5 (1) לחוק המזונות קובע שאין אדם חייב במזונות על פי סעיף 4 לחוק אלא אם יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו.  

ניתן אמנם לקבוע שחזקת הנזקקות לפיה הילד אינו יכול לספק את צרכיו על אף מאמציו קיימת באופן חלקי במקרים בהם הילד עבר את גיל 18 אך הוא עדיין קשור למסגרת הלימוד בתיכון. אך משעה שהילד מסיים את הלימודים בתיכון ועד שהוא מתגייס לצבא, מתהפכת החזקה לפיה חזקה על הילד שהוא יכול לספק את צרכיו בעזרת מאמץ סביר, מהטעם שאין מניעה מצד הילד לצאת העבודה בכדי להשתכר לעצמו, הגם שאין זה ראוי שבתקופה זו יפול הילד נטל על הוריו באמצעות פסק דין של בית המשפט. 

לפיכך, בפרקטיקה הנכונה האב צריך להיות פתור לחלוטין ממזונות הילדים מגיל 18, או סיום לימודי התיכון, לכל המאוחר מבניהם, ועד הגיוס לצבא.

דברים ברוח זו נפסקו על ידי השופט פיליפ מרכוס בתמ"ש 15721/97, ואין לנו אלא להסכים לכך.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

הקמת מסלול גביה ייחודי של מזונות ילדים

ביום: 20/9/11, התפרסמה בעיתון המודפס והאלקטרוני של מעריב ידיעה תחת הכותרת: "המדינה למען הגרושות: גביה מואצת של מזונות". מדובר בפרסום הצעת חוק של משרד המשפטים אשר עוסקת בהקמת מסלול מזונות ייחודי בלשכת ההוצאה לפועל לגביית מזונות ילדים.

על פי תזכיר החוק שפורסם מדובר על הקמת מסלול גביה ייחודי של מזונות ילדים אשר ינוהל בהוצאה לפועל על ידי מי שרשם ההוצאה לפועל יאצול לו סמכויות בהתאם לסעיף 4א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת במקום הזוכה שעד כה נדרש לפעול לגביית דמי המזונות בעצמו  או בעזרת עורך דין פרטי.

הטעמים להצעת החוק נכתבו בדברי ההקדמה והם שהיקף החובות למזונות ילדים (11 מיליארד ₪) אשר עומד בקרוב ל- 100,000 תיקים הפתוחים בהוצאה לפועל מצביע על הקושי של הזוכה לקבל את דמי המזונות מהחייבים, ולפיכך יש לסייע בידי הזוכה באמצעים נוספים בכדי לממש את פסקי הדין אשר ניתנו לזכות הילדים בכדי שלא יגיעו לחרפת רעב.

עוד נטען בדברי ההקדמה שהזוכה (שהיא בדרך כלל האם) מתקשה לגבות את מזונות הילדים משום שהיא חוששת מהאב, ו/או משום שהיא נעדרת יוזמה, ידע ואמצעים לממש את פסק הדין.

לנו אין אלא להצטער על "החלמאות" של יוזמי ההצעה משום שהתכנים אשר מופיעים בה גורמים לפגיעה בלגיטימיות החברתית וההורית של האבות. היא מציגה אימהות כחסרות יכולת נפשית ופיזית לפעול לבדן או לשכור עו"ד שיפעל עבורן במסגרת תיק הוצאה לפועל מזונות לגביית מזונות ילדים. והגרוע מכל הינו שהיא עלולה לפגוע קשות בטובת הילד.

אם נברר את הפרטים אשר מופיעים כטעמים להצעת החוק נוכל לגלות:

א.      בדברי ההקדמה לא נכתב ממתי פתוחים תיקי ההוצל"פ, האם מדובר בתיקים אשר נפתחו לפני שנה, עשר שנים, חמישים או יותר.

ב.      אין בדברי ההקדמה לחוק התייחסות לחובות ששולמו בפועל אך לא הופחתו מתיקי ההוצל"פ.

ג.       אין סייג לגבי מספר הבקשות בטענת פרעתי אשר עומדות לבירור בתיקי ההוצל"פ.

ד.      האם יעלה על הדעת שבישראל של ימינו יש קרוב ל- 100,000 אבות אלימים אשר מסרבים לשלם מזונות ילדים, ו/או נשים אשר אינן יודעות או אינן מסוגלות לפעול בעצמן כנגד האב בהוצאה לפועל לגביית המזונות. האם אותה זוכה אשר ידעה להגיש תביעה בבית המשפט למזונות ילדים או אישרה הסכם מזונות עם האב בבית המשפט, תתקשה לשכור עורך דין שיפעל עבורה גם בהוצאה לפועל ?

ה.     ולבסוף, האם נכון למסור את גבייתם של מזונות הילדים לידי גורמים חיצוניים אינטרסנטיים אשר יכנסו בצעדים דורסניים לתוך מערכת היחסים הטעונה ממילא בין האב לאם ?

חשוב לציין שהעובדות האמיתיות בשטח מצביעות על כך שרוב רובם של החייבים במזונות ילדים הינם אבות אשר אינם מסוגלים לעמוד בגובה המזונות אשר נפסקו להם מלכתחילה עקב יוקר המחיה, ולא אבות בעלי יכולת כלכלית אשר מתחמקים מהתשלום.

בתי המשפט לענייני משפחה מחייבים כיום את האב לשלם כ- 3200 ₪ לחודש למזונות מינימום עבור שני ילדים לפני השתתפותו במחצית הוצאות חינוך ומחצית הוצאות רפואיות חריגות.

  • ראו: בר"ע 1895/02, בן עמי נ' בן עמי.

רוב האבות בישראל נמנים על מעמד הביניים אשר משתכר בממוצע כ- 7,000 ₪ נטו לחודש, ובכדי לעמוד במלוא פסק דינו של בית המשפט יצטרך האב להוציא לשני ילדיו הקטנים לא פחות מ- 4500 ₪ לחודש. מכאן שלאב לא ישאר הרבה, אם בכלל, לצרכים החיוניים שלו למחיה.

לציין שביום: 26/11/09, נכנסה לתוקף הוראה אשר מאפשרת להכביד בהגבלות על חייבי מזונות, והיכולת להטיל עיקולים, צו עיכוב יציאה מהארץ ופקודות מאסר על חייבי מזונות כבר קיימת מקדמא דנן.

לעניין המתח בין הזוכה לבין החייב במזונות ילדים בהוצאה לפועל פסק נשיא בימ"ש העליון (כתוארו אז), השופט אהרון ברק בעניין פרופ' גמזו כדלקמן:

"בחינתו של חוק ההוצאה לפועל מלמדת, כי בבסיסו מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו (תכליות ספציפיות). האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות."

"הוצאה לפועל איטית או כזו שאינה מאפשרת הגשמת הפסק, פוגעת בקניינו של הזוכה. זאת ועוד: הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. "הפקרת בן-זוג למחסור ולרעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם" (הנשיא שמגר בע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון, פ"ד נא(2) 577, 580). אכן, הזכות של כל אדם – ובהם הזכאי על פי פסק דין למזונות – לקיום מינימאלי, היא חלק אינטגראלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו."

"התכלית (המיוחדת) השנייה המונחת ביסוד חוק ההוצאה לפועל היא להגן על החייבים, אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה (פרשת פישמן, עמ' 374). זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב, תוך מניעת ירידה לחייו. מספר הוראות בחוק ההוצאה לפועל נועדו להבטיח הגשמתה של תכלית זו (ראו סעיף 22(א) (מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול); סעיף 38 (הגנת בית המגורים); סעיף 39 (הגנת חייב חקלאי)). חלק מהן מסייעות, בעקיפין, לזוכה על פי פסק הדין, שכן הן מבטיחות כי החייב לא יאבד את יכולת הפירעון שלו."

"המאסר על חוב לא ישמש בשום מקרה ואופן, בכל צורה שהיא, כאמצעי שיש בו משום הענשת החייב על אי תשלום החוב, אלא כאמצעי של כפיית החייב, שהוא בעל יכולת, שיש לו רכוש ואמצעים לתשלום החוב, אם כולו ואם לשיעורין, אך הוא מסתיר את רכושו ומבריחו" (בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז(4) עמ' 754).

  • ראו: רע"א 4905/98, פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ולילך ישעיהו.

אין חולק בדבר גודל האחריות אשר מוטלת על הוריו של ילד לספק לו את צרכיו החיוניים למחייה מכוח האפוטרופסות. אלא שההורות בכלל והאבהות בפרט אינה מתחילה ומסתיימת רק בתשלום דמי המזונות שצריך האב להעביר לידי האם שזכתה במשמורת ילדים, כי אם במכלול הקשרים שיש בין כל אחד מההורים לילד, ובקשרים שיש בין הורה אחד למשנהו.

רק איזון נכון של מכלול הקשרים המשפטיים והחברתיים בין כל אחד מההורים למשנהו ישמרו כהלכה על זכויות הילד במשפחה, ובסופו של יום גם יגשימו את עקרון טובת הילד הלכה למעשה.

אז האם מדובר בבשורה טובה לאימהות ? התשובה לכך הינה בהכרח שלילית, משום שאם הצעת החוק תעבור בכנסת היא תגרום נזק חברתי רב לאב ולילדים ובאופן עקיף יגרם נזק גם לאם.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

 

מזונות ילדים – הדין הקודם

דמי מזונות  |  מזונות ילדים – הדין הקודם |  מזונות ילדים – הדין החדש | מזונות אישה | מזונות לגבר

מזונות ילדים בהגדרה

מזונות ילדים בהגדרה הינם כלל הצרכים הפיזיולוגיים אשר נחוצים לילדים לצורך מחייה. כידוע ילדים אינם מסוגלים לספק לעצמם את צורכיהם ועל כן נקבעו חוקים אשר מחייבים את הגוף או האדם המתאים לספק להם את דמי המזונות.

חובתו העקרונית של אדם בדמי מזונות ילדים

את חובתו של אדם בדמי מזונות ילדים קובע החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, (להלן: "חוק המזונות") כאשר בסעיף 3 לחוק נכתב:

(א)   אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב)   אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

פרשנות הסעיף לחוק:

הוראות הדין האישי אשר חלות על אדם הינן ההוראות אשר מחייבות אותו על פי הדין האישי או הדתי אליו הוא משתייך. במקרים בהם דתו של אדם קובעת הוראות חיוב, החיוב בדמי מזונות יקבע על פי הדין הדתי. אך במקרים בהם האדם הוא חסר דת, או בדתו של אדם אין הוראות חיוב במזונות ילדים, או שבמקרה שהוראות הדין הדתי פותרות אותו מחובת דמי המזונות, יחולו על האדם הוראות החיוב של חוק המזונות עצמו.

הוראות הדין העברי על תשלום דמי מזונות ילדים

הדין האישי אשר חל על הורים יהודים הינו הדין העברי אשר החל לומר את דברו בחיוב דמי מזונות ילדים בדור התנאים באושא (שנת 150 לספירה). בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות דף ס"ה עמוד ב' נכתב:

"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש…".

בשנת 1180 לספירה פסק הרמב"ם בהלכות אשות, יב,יא, [יד]:

"כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים.

 "מכאן ואילך, מאכילן עד שיגדילו בתקנת חכמים; ואם לא רצה, גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה, מכריזין עליו בציבור ואומרין, פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו; והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם אחר שש".

 הלכה דומה נפסקה גם בשנת 1600 לספירה בשו"ע, אבן העזר סימן ע"א, סעיף א':

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".

מצוות הצדקה במזונות ילדים

מצוות הצדקה הינה מצוות עשה שלא הזמן גרמא, כלומר מצווה שאינה תלויה בזמן. בתלמוד הבבלי, מסכת עירובין דף כז/א, נכתב:

"…כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות ושלא הזמן גרמא אחד נשים ואחד אנשים חייבין…"

כלומר, מצוות הצדקה בדמי מזונות ילדים חלה על האב והאם כאחד. וכן, אדם יקדים את מתן הצדקה לאביו ואמו ואחר כך לבניו ובנותיו ואחר לקרובו, אך פרנסת עצמו קודמת, כפי שנכתב במפורש בשו"ע יו"ד סימן רנא סעיף ג':

"…הגה: פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים."

תקנת הרבנות הראשית תש"ד

בשנת 1944 תוקנה תקנת הרבנות הראשית תש"ד, שם נקבע שכל אב בין אם הוא עני או אמיד יהיה חייב בתשלום הצרכים ההכרחיים של הילדים בן או בת, עד גיל – 15, ולא עד גיל 12 לבת ו- 13 לבן, כפי היה חייב קודם לכן בכפיה רק אב אמיד. הטעמים לתקנה נאמרו בה והם שהשלטון המנדטורי בישראל אינו מכיר בדרך של כפיה חברתית או בחיוב מדין צדקה. וכן, הכפייה החברתית שעבדה קודם לכן בקבוצות הסגורות איבדה את יעילותה, ונוצר מצב שבו אמהות נתקלו בסירוב מצד בתי המשפט המנדטוריים כאשר פנו לדרוש מזונות לילדים מעל גיל 6.

מזונות ילדים מגיל 15 ועד גיל 18

לפיכך מכוח התקנה האב מחויב במזונות ההכרחיים עד הגיע ילדיו לגיל 15, ומשום שהחוק מחייב במזונות ילדים עד גיל 18 של הילדים. נטל המזונות  בין גיל 15 לגיל 18 יחולו גם על האם וגם על האב מדין צדקה או כפי הקבוע בסעיף 3א. (ב) לחוק המזונות, על צרכי הילד וביחס להכנסות הפנויות שיש בין ההורים.

מזונות ילדים מעל גיל 18

בפסק דין תקדימי שנידון במוטב של חמישה שופטים וכונה לימים: "הלכת קישנר", (ע"א 4480/93, פלוני נ' פלונית ו-3 אח') קבע בית המשפט העליון שחובת האב במזונות הילדים תחול גם בזמן שהם משרתים בשירות החובה בצה"ל, אך התמיכה במזונות תרד לשליש מהסכום שנפסק עבורם בטרם התגייסו לצבא.

חשוב להדגיש כי מדובר במזונות בתקופת השירות הסדיר בצה"ל בלבד, בנים ובנות עד תום השירות ללא ציון גיל, ובתנאי שהם סמוכים על שולחן האם.

סיכום חיוב אב במזונות ילדים בטרם ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15

אב במשפחה יהודית חייב מעיקר הדין בצרכים ההכרחיים של ילדיו עד גיל 6, ומתקנת הרבנות הראשית תש"ד עד גיל 15. האב והאם יהיו חייבים יחד בדמי מזונות ילדים שהם מעבר לצרכים ההכרחיים מדין צדקה, ויחס התרומה של כל אחד מהם יהיה בהתאם להכנסה הפנויה שיש לכל אחד מהם. על מלוא דמי מזונות ילדים בגיל 15-18, יהיו חייבים האב והאם מדין צדקה על פי מבחני הצדקה. מגיל 18 ועד תום שירות החובה בצה"ל יחויב האב בשליש מגובה דמי המזונות ששילם עד גיל 18.

לציין שסכום המזונות המינימליים אשר חלים על האב מלכתחילה גבוה מאוד, ולעיתים האב יחויב לשלם מזונות בסכום אשר מתקרב למלוא פוטנציאל ההכנסה שיש לו בפועל ואף יותר מזה. מכאן ברור שאין להתחייב בהסכם על דמי מזונות ו/או להתמודד לבד מול תביעה לדמי מזונות ילדים שהוגשה ללא יעוץ וטיפול מתאימים.

עוד חשוב לדעת שתשלומי מזונות ילדים אינם מסתיימים בסכום החודשי הקבוע, משום שבדרך כלל האב יחויב לשלם גם מחצית מהוצאות רפואיות חריגות ומחצית מהוצאות חינוך. יחד עם זאת על האב לקחת בחשבון במסגרת תשלומי מזונות הילדים גם את התשלומים שהוא מוציא עליהם כאשר הם נמצאים אצלו ב- הסדרי ראיה.

שאול נוי

 

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

 

חיוב האב במזונות ילדים לאור הפסיקה בבע"ם 919/15

חיוב האם במזונות ילדים לאור הפסיקה בבע"ם 919/15