האם חיים משותפים של בני זוג שהתגרשו מבטל חוזה גירושין?

מדובר על בני זוג שנשאו כדמו"י וכעבור תשע שנים התגרשו לאחר שערכו הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין. בחוזה הגירושין התחייב הבעל לשלם לאישה ולשני ילדיה, כאשר רק אחד מהם משותף לבני הזוג, דמי מזונות בסך של 1500 ₪ לחודש. בחוזה הגירושין נכתב שחיובו של הבעל בדמי המזונות יחול עד שהבן הקטן יגיע לגיל 21 או עד שהאישה תינשא מחדש, אם תינשא, הכל לפי התאריך המאוחר מבניהם.

חי עם עם גרושתו 18 שנים

לאחר הגירושין בישראל נשא הגבר אישה שנייה, אך לאחר מספר חודשים עזב אותה, בעודו נשוי לה, וחזר לחיות עם גרושתו. במסגרת החיים המשותפים דאג הגבר לפרנסת האישה, הילדים והבית כשם שעשה זאת לפני שבני הזוג התגרשו.

מקץ 18 שנים של חיים משותפים כידועים בציבור נפרד הגבר מהגרושה ועזב את הבית. אלא שלהפתעתו הרבה התגלה לו שהגרושה לא ויתרה על המזונות עליהם התחייב בחוזה הגירושין שערכו בזמנו, ואף פתחה נגדו תיק הוצאה לפועל מזונות. בלית ברירה עתר הגבר לביהמ"ש בבקשה לבטל את פסק הדין אשר אישר את חוזה הגירושין, או לחילופין להפחית את מזונות. ברם, לאחר שתביעתו נדחתה, הגיע הדיון לשולחנו של בית המשפט העליון שכך פסק:

בעל הדברים של הגרושה

התחייבותו של הבעל לשלם את דמי המזונות הותנה בתנאי מפסיק כמשמעותו בסעיף 27 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, (להלן: "חוק החוזים"). על פי סעיף 25 (א) לחוק החוזים, יש לפרש חוזה לפי אומד דעת הצדדים, "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". 

כוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה והנסיבות הינה שהגבר נטל על עצמו לשאת במזונות גרושתו, דבר שהוא אינו חייב לעשות על פי הדין האיש החל עליו. התחייבות הגבר בדמי המזונות הותנה בתנאי מפסיק שהוא נישואי האישה לאיש אשר על פי הדין האישי אשר חל על בני הזוג חייב במזונותיה, ואם יתערערו היחסים בין הגרושה לבין מי שתינשא לו, בעל הדברים של הגרושה יהיה אותו האיש שנישאה לו.

"נישואין" במובן הפורמלי

על פי הנסיבות נראה שיש לפרש "נישואין" במובן הפורמלי כלומר, שהאישה תזכה למסגרת יציבה עם גיבוי כלכלי מבין הזוג אשר מחויב למזונותיה על פי הדין. ולכן התנאי המפסיק לא יתקיים ללא נישואין גם אם הגבר זן את האישה בפועל. יש אפילו לומר שגם אם המצב הכלכלי של האישה ישתפר מאוד כתוצאה מקבלת ירושה גדולה וכד', כל עוד לא נישאה מחדש, הרי שגם אז התנאי המפסיק לא היה מתקיים.

גבר יהודי שהחזיר את גרושתו היהודייה

אלא שבמקרה שלפנינו מדובר בגבר יהודי שהחזיר את גרושתו היהודייה והדין העברי הינו הדין אשר חל על הגדרת מערכת היחסים בניהם. במשנה (גיטין ח', ט[ב]) נכתב: "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקאי, בית שמאי אומרים, אינה צריכה הימנו גט שני, ובית הילל אומרים, צריכה הימנו גט שני…". הלכה נפסקה כבית הילל.

וכך נפסק ברמב"ם, גירושין י', י"ז[ג], ובשו"ע, אה"ע, קמ"ט, א'[ד]: "ואם בלינת לילה אחד בפונדק כך, בחיים משותפים קרוב לעשרים שנה על אחת כמה וכמה, שהם נחשבים כבעל ואישה והיא צריכה הימנו גט אם תרצה להינשא.       

הגרושה נחשבת לאשתו של הגבר

מכאן שהגרושה נחשבת לאשתו של הגבר ולכן הוא גם חייב במזונותיה על פי הדין האישי ולא מכוח ההסכם. לפיכך, יש לראות את התנאי המפסיק, "עד שתינשא" כתנאי שהתקיים והחיוב במזונות אישה מכוח חוזה הגירושין מתבטל. יחד עם זאת חוזה ניתן לביטול הדדי גם על ידי התנהגות של שני הצדדים לחוזה אשר תשקף את כוונתם וגמירת דעתם לסטות מהוראות החוזה. בסיכומו של דבר פסק בית המשפט העליון שלחיוב המזונות אין תוקף מכוח הסכם הגירושין.

 

סגור לתגובות.