יואכים (יהויכין) פייגה
נגד
1. רועי ברנרד פייגה
2. אראלה פייגה
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[3.6.82, 3.6.82, 5.7.81]
מ"מ הנשיא מ' שמגר
השופט מ' בייסקי
השופט ש' לוין
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' שצקי) מיום 16.4.81 בתמ"א 2330/80.
א' קורץ – בשם המערער
א' אליגון – בשם המשיבים
פ ס ק – ד י ן
מ"מ הנשיא מ' שמגר
1. המערער חויב על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במזונותיו של המשיב הראשון בסכום של 10,870 ל"י, שהוצמד למדד של 15.7.80 ויעודכן אחת לארבעה חודשים. כן חויב בכיסוי טיפול השיניים (יישור שיניים), לו נזקק בנו הנ"ל, וזאת על-פי קבלות שיומצאו או על-פי קביעת רופא מטעם המערער שיטפל בקטין.
הקטין הוא יליד 1968. המערער חי בנפרד מאשתו, המשיבה השנייה, לה נישא בשנת 1962. לבני הזוג בן נוסף, יליד 1963, שחי כל השנים עם האב.
האב עזב את המשיבה ואת בנם, המשיב הראשון, בשנת 1976, ומאז חיים בני הזוג בנפרד. טענת המשיבה הייתה, כי המערער גר עם אישה אחרת בביתה של זו האחרונה.
2. מרכזה של המחלוקת בבית-משפט קמא היה סביב השאלה, אם יש יסוד בדין לכך שבית המשפט המחוזי חזר ודן בעניין מזונותיו של הקטין, אף- על-פי שנושא זה נדון כבר פעמיים בערכאות, והמתדיינים הגיעו, בשתי הפעמים, להסדר פשרה, שאושר לפי פסק הדין של הערכאות, שדנו בעניין.
המענה לתשובה זו פשוט וברור: לצורך העניין שלפנינו אין נפקא מינה, אם פסק הדין הקודם ניתן על יסוד הסכמה, אליה הגיעו הצדדים, או על יסוד הכרעה, המתבססת על העדויות, שנשמעו במשפט. בשני המקרים גם יחד תמה בכך ההתדיינות בין הצדדים בשלב הקודם האמור, ונקבע סכום המזונות, להם זכאי מי שתבע אותם. בכך גם נוצרה נקודת המוצא, הפסוקה לכל תביעה עתידה: כידוע, פסק-דין מזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בפלוגתה פלונית בקשר למזונות, אך זאת בכפיפות לתנאי המפורש והדווקני, שחל שינוי מהותי בנסיבות. אין המדובר בשינוי של מה בכך, ולכן אין בכלל המשפטי, היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחתו של שער רחב, המתיר התדיינות חוזרת בעניין המזונות, כל אימת שהטינה ההדדית או ניגודי האינטרסים בין הצדדים דוחפים לכך. נהפוך הוא, ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות. עיקרו של דבר, מבחינה זו אין שוני בין פסק-דין, שהושג על יסוד הסכמה בין הצדדים, לבין פסק-דין, שהכריע בפלוגתאות על יסוד הראיות. אם טען צד, כי נפל פגם בהסכם, אשר על יסודו ניתן פסק הדין שבהסכמה, הרי הייתה פתוחה לפניו הדרך לבקש ביטולו של ההסכם על- ידי פנייה נפרדת לערכאות, כגון, כאשר טענה בפיו של צד להסכם, לפיה פעל תחת כפייה (ע"א 214/53), או כי רומה (ע"א 55/52 ,143/51 ), אך כל עוד ההסכם שריר וקיים, אין הוא יכול להתנער מפסק הדין, אשר ניתן על יסוד ההסכם. מבחינת ההשלכה על נקודת המוצא לשם קביעתן וזיהוין של הנסיבות, שנתקיימו במועד פלוני (לצורך הבחינה, אם חל בהן שינוי מהותי), דין ההסכמה ופסק הדין שניתן על-פיה כדינו של פסק-דין, שניתן אחרי התדיינות שלא הולידה הסכמה.
מן האמור לעיל נובע איפוא, כי במקרה שלפנינו היה בהתדיינות הקודמת האחרונה (היו כאמור שתיים) כדי ליצור נקודת מוצא, לפיה מסיקים מן הנסיבות, שהיו קיימות אז, בין היתר, על הסכום, שהיה דרוש לקטין בעת ההיא, ונותר לבית המשפט לבחון, אם אכן חל מאז שינוי מהותי בנסיבות.
3. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי בשל ההסכמה שהושגה בעבר – "לא התנהל שום דיון לגופו של עניין בצרכיו והרגליו של התובע."
אמירה זו, אם לקבלה כפשוטה, יש בה מכללא כדי להפחית ממשמעותו של פסק הדין, שניתן על יסוד הסכמה או פשרה, כפי שהוצגה לעיל, כי יכול שיילמד ממנה, שפסק-דין, שניתן על יסוד פשרה, פותח לעולם פתח לבירור של העניין, כאילו דנו בו לראשונה. אין הדבר כן, ואין לפרש דברי בית המשפט המחוזי אלא כתיאור היקפו של הדיון שבעבר, ואין להבין מכך, שצרכיו בעבר של הקטין אינם בגדר נתון קיים. מי שמבקש להוכיח גידול בצרכים ושינוי מהותי בהם, כאשר בעבר ניתן פסק-דין בהסכמה, מתחייב על- ידי כך בהוכחתו של המצב ששרר בעבר בעת שהגיעו הצדדים להסכמה ובהצבעה על השינוי שחל מאז, אשר אף אותו יש, כמובן, להוכיח. הווה אומר, בית המשפט אינו פועל בחלל ריק, בו פתוח הכול לבדיקה מחדש מראשיתו, וכאילו לא היו קיימות נסיבות, אשר את שינוין מבקשים להוכיח. המצב בעבר הוא בגדר נקודת מוצא מחייבת, והבהרתו היא בגדר חובתו של מי שטוען להתהוותו של שינוי. כל פירוש אחר יוליך לכך, שצדדים לא יסכימו לעולם להגיע לפשרה או להסכמה, המוליכה לפסק-דין שבהסכמה, פן יהיה פירוש הדבר, כי לא הושג כביכול מאומה, וכי ניתן יהיה לפנות ולבקש למחרת היום, כי ייערך לראשונה "דיון לגופו של עניין בצרכיו והרגליו של התובע".
4. בחינתו של בית המשפט המחוזי לגוף העניין כללה דיון מפורט בהיקף השתכרותה ובמצב בריאותה של המשיבה השנייה, שהייתה בבית-משפט קמא בגדר צד ג', לפי הודעה של המערער. התברר, כי המשיבה נפגעה בשתי תאונות דרכים, ומצב בריאותה הכללי התערער. התמיכה מצד אמה הקשישה, לה זכתה לטענתה בעבר, פחתה בהיקפה, וגדלו ההוצאות הרפואיות עבור המשיב, הסובל מאסטמה וזקוק לטיפול שיניים; גם ההוצאות על החזקת הבית גדלו.
מסקנותיו של בית-משפט קמא בעניין זה חלקן מקובלות עלי, אך לגבי חלקן האחר לא אוכל לומר כך: כך קשה להבין, למשל, קביעתו של בית-משפט קמא, כי החזקתם של שישה כלבים גזעיים בבית המשיבה כרוכה אך בהוצאות מועטות. אף בפרטי העובדות האחרות שנדונו היו נתונים, לגביהם מתעורר ספק, אם אכן צריך היה לקבל גירסת המשיבה כמהימנה דווקא.
היפוכה של ההתרשמות יכול שיעלה למקרא תגובתו של בית המשפט המחוזי על התעודה הרפואית, אותה הגיש המערער, לפיה הוא סובל מלחץ דם גבוה. חוששני, כי חלק ממסקנותיו של בית-משפט קמא הן בגדר SEQUITUR NON. גם המסקנה, כי עם הגיעו של הבן הגדול יותר, החי עם האב, לגיל 18 ועם גיוסו לצבא אין לאב עוד הוצאות בקשר אליו, אינה משקפת דווקא את המציאות כהוויתה.
ניתן היה להכריע בעניין על-פי אמת מידה ברורה ופשוטה והיא סכום המזונות הנוכחי, שהוצמד למדד אך התעדכן, לפי ההסכם, רק אחת לשישה חודשים. לפי קביעתו של בית-משפט קמא, הגיעו המזונות ערב הגשת התביעה (10.8.80) לסכום של 2,358 ל"י, סכום שנראה קטן, גם אם רואים בו רק השלמה לנטל העיקרי, שרובץ על המשיבה השנייה.
השאלה, שחייבת הייתה להיבדק, הייתה, כאמור, שינוי הנסיבות, ומבחינה זו אין ספק, שהייתה הצדקה לשינוי מועדי ההצמדה, לאור המציאות הכלכלית, להצמדה אחת לארבעה חודשים. השאלה המרכזית הייתה, כמובן, אם חל גם שינוי אחר בנסיבות שהצדיק שינויה של חלוקת הנטל בין ההורים. הווה אומר, אין ספק, שסכום של 2,358 ל"י לחודש לא הספיק לכיסוי כל צרכיו של הקטין, אך לכך לא התכוונו ההורים, כנראה, מעיקרם, כאשר נוצר מצב, בו כל אחד מן הבנים חי עם הורה אחר.
5. לאור מכלול האירועים הרפואיים והתאונות, שעברו על המשיבה השנייה, הנני מוכן, שלא בלי היסוס, להסכים לכך, שהיה לבית המשפט המחוזי על מה לסמוך מסקנתו, כי חל שינוי כאמור. לעניין זה די בכך, שהמסקנה האמורה היא בגדר האפשר במידה כזאת שיהיה בה כדי להצדיק את אי-התערבותה של ערכאת הערעור בעניין המסור לשיקול-דעתו של בית המשפט המחוזי, אשר לא חרג בקשר לכך ממיתחם הסבירות.
לאור האמור לעיל הייתי דוחה את הערעור.
לשם הסרת ספק הנני מוסיף, כי – כפי שהוסכם גם בעבר – תופחת קצבת הילדים מסכום המזונות בהם חייב המערער, אך אם לא נעשה כן בעבר, לא ייערכו עתה גם התאמות ותשלומי החזר נוספים לגבי מה ששולם כבר.
השופט מ' בייסקי
אני מסכים.
השופט ש' לוין
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של מ"מ הנשיא מ' שמגר.
המערער יישא בהוצאותיהם של המשיבים, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 4,000 שקלים.
ניתן היום, י"ב בסיון תשמ"ב (3.6.82).
