פלוני
נגד
1. פלונית
2. אלמונית, קטינה
3. אלמוני, קטין
4. פלמוני, קטין
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים [12.10.94]
הנשיא מ' שמגר
השופט ד' לוין
השופט ג' בך
השופט א' גולדברג
השופטת ד' דורנר
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 23.6.93, בת.מ.א. 1281/91 ובתיק 2770/92, שניתן על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז
עו"ד נחום שטורך – בשם המערער
עו"ד אליהו שטרן – בשם המשיבים
פ ס ק – ד י ן
הנשיא מ' שמגר
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת שטרנברג-אליעז) מיום 23.6.93, שעניינו –
(א) הרחקתו של המערער מביתו ללא הגבלת זמן, וכן –
(ב) חיובו במזונות ילדיו לאחר הגיעם לבגרות ועד לסיום שירותם הצבאי. אין צריך לומר שנושא (ג) הנ"ל הוא בעל חשיבות כללית.
2. העובדות הצריכות לעניין הן אלו:
המערער והמשיבה נישאו ביום 5.6.74. לזוג שלושה ילדים – ש', שהיא כיום כבת 16, ב' שהוא כיום כבן 15 וא' שהוא כיום כבן 10.
הדיון בבית המשפט המחוזי סב סביב שאלות הנוגעות לפירוק קשר הנישואין בין בני הזוג, שעיקרן מזונות האשה והילדים, מדור, משמורת הילדים והרחקת האב מן הבית.
ממצאיו של בית המשפט המחוזי בעניינים הנוגעים לערעור שבפנינו הם כדלקמן:
באשר ליכולת הכלכלית של המערער, הוכח כי מצב בריאותו אינו שפיר ונקבע כי הבסיס לחישוב היא משכורת של כ-2,500 ש"ח לחודש. בנוסף לכך, המערער הוא הבעלים של דירה המושכרת בשכירות חודשית תמורת סכום בשקלים, השווה ל-470 דולר. דמי השכירות מעוקלים לטובת המשיבים. לאור ההחלטה להאריך את תוקפו של צו המניעה האוסר על המערער לשוב לביתו, המערער הוא חסר מדור. הדירה, או דמי השכירות המתקבלים ממנה, ישמשו לו למימון דיור חלופי, אם וכאשר יוסר צו העיקול המוטל על דמי השכירות.
בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של המשיבה הראשונה כי מדובר באדם אמיד. על כך אין בפנינו ערעור. השאלה היחידה במחלוקת בעניין מזונות הילדים נוגעת לחיובו העתידי של המערער במזונות ילדיו, לאחר שיגיעו לבגרות וכל עוד הם משרתים בשירות החובה בצה"ל.
3. הצורך בהתייחסות מיוחדת להשתלשלות העובדתית נוגעת להרחקתו של המערער מבית המשפחה. צו מניעה ראשון ניתן ביום 11.7.91. ביום 30.7.91 הוארך הצו האוסר את מגורי המערער בבית המשפחה עד לתאריך 30.9.91. לאחר תאריך זה, המערער שב לביתו, אך לא הצליח להשתלב במשפחה והאווירה בבית היתה קשה. במסגרת ההליכים בין הצדדים הגישו המשיבים שמונה בקשות שונות לצווי מניעה זמניים נגד הבעל כדי לאסור עליו כניסה לבית המשפחה.
הבקשות נידחו עקב חשדו של בית המשפט שהאינטרס האמיתי מאחורי הבקשות הוא אינטרס רכושי של המשיבה הראשונה (האם). בקשה שהוגשה לאחר ניסיון התאבדות של הבת ש' ביום 31.5.92 נדחתה אף היא. הבקשה האחרונה הוגשה בעקבות נסיון התאבדות של הבן ב' ביום 9.6.92. הפעם ניתן ביום 8.7.92 צו מניעה זמני, עד למתן פסק הדין.
בדונו בתיק העיקרי, נשוא תביעה זו, החליט בית המשפט המחוזי להשאיר את הצו על כנו ללא הגבלת זמן, מטעמים של הבטחת מדור שקט ושליו לילדים, תוך שהוא לוקח בחשבון כי פני הצדדים לגירושין, וכי חל שיפור ניכר במצב הילדים בשנתיים בהן חי האב מחוץ לבית. בהערכת השיפור שחל במצבם של הילדים הסתמך בית המשפט על תסקיר ועל עדות של פקידת סעד שליוותה את הילדים ממרץ 1992 ועד לעדותה בפני בית המשפט ביום 20.6.93, ועל חוות דעת של פסיכולוגית שנפגשה עם הילדים פעמיים – בסמוך לדיון בצו המניעה בבית המשפט המחוזי (במאי-יוני 1992) וביום 16.5.93. לגישת בית המשפט, העניין שבפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים הענקת צו מניעה ללא הגבלת זמן. לגישתו, "הסיכויים של הנתבע (המערער שבפנינו – מ.ש.) לחזור ולהיקלט במסגרת המשפחה, שלא יכלה להסתגל אליו מלכתחילה, קלושים ביותר". מאידך, חשוב לדעת בית המשפט "להעניק לקטינים יציבות ובטחון ולסלק דאגה מליבם להידרדרות חדשה, לאחר תקופת רגיעה".
עיקר הטעמים להוצאת צו המניעה פורטו על ידי בית משפט קמא במסגרת ההחלטה שניתנה בתביעת המשיבים למתן צו מניעה שיאסור על המערער להיכנס לביתו (צו שאושר, כאמור, במסגרת פסק הדין העיקרי שהוא נשוא ערעור זה).
בית המשפט סקר את השתלשלות האירועים מעת מתן צו המניעה הראשון ביולי 1991. הוא הזכיר כי לאחר שתקפו של הצו פג באוקטובר 1991, שב המערער לגור בבית המשפחה. כאמור, בקשותיה של המשיבה הראשונה לצו מניעה נידחו שוב ושוב על ידי בית המשפט, לאור תחושתו של בית המשפט כי מאחורי עתירותיה עומד המניע הרכושי; אלא שהמצב בבית הלך והדרדר, ומצבם הנפשי של הילדים התערער. שיאו של התהליך היה, כמוזכר, בניסיונות אובדניים של שני הילדים הגדולים, כאשר בעניין מצבה של הבת מציין בית המשפט כי "כפסע היה בינה לבין המוות". בית המשפט מנמק החלטתו להעניק הפעם צו מניעה, בניגוד לסירוביו בעבר, בכך ש"הסכנה לשלומם של ילדי בני הזוג, ששניים מהם בגיל ההתבגרות, גברה בעיני על המגמתיות של ההורים להשיג יתרונות כלכליים, על גבם. לא ניתן היה להתעלם מסכנה מוחשית זו ושלומם של הילדים היה לנגד עיני יומם וליל".
נראה היה שמשמעות החלטתו הטרידה את בית המשפט, ועל כן שב והדגיש לגבי המערער כי "אין אני דנה אותו לכף חובה, וכי איני רואה בו את מקור הרעה הגדולה שפגעה במשפחה כולה. טובת הקטינים היא הדורשת מתן הצו".
4. בית המשפט סמך החלטתו כאמור על חוות דעת שהוגשו מטעם פסיכולוגית קלינית ועובדת סוציאלית. מתוך העדויות הללו עלה כי לחזרת האב לבית המשפחה תהיה השפעה שלילית על מצב הילדים, וכי בעייתית במיוחד היא מערכת היחסים בין הבת לבין המערער.
לא למותר להביא מקצת מתוך חוות דעת אלה. בתסקיר שערכה גב' דליה קפלן, העובדת הסוציאלית, ביום 16.6.92 היא סוקרת את מצבם הנפשי של שלושת הילדים. המלצתה לבית המשפט היא "שעל מנת לדאוג לשלומם הנפשי של הילדים יש לדאוג להפרדת כוחות בין ההורים עד גמר הליכי הגירושין". דעה זו הביעה גם בעת עדותה בבית המשפט, בדיון במתן צו מניעה זמני בתשובתה לשאלת בית המשפט אם היא שותפה לדעת הפסיכולוגית (הגב' חלפון) שיש צורך בהפרדה מיידית בין ההורים.
בעדותה בפני בית המשפט בדונו בתיק העיקרי, ביום 20.6.93, דיווחה העדה על שיפור במצב הילדים – הן במצבם הנפשי והן בתיפקודם בבית הספר.
לשאלת בית המשפט בדבר הערכת המצב במידה והמערער ישוב לבית המשפחה השיבה:
"ש' (הבת – מ.ש.) אמרה לי 'זה יהיה כמו סיר לחץ שיתפוצץ'. ב' (הבן הגדול – מ.ש.) אמר לי שזה יהיה כמו שהיה קודם, שכל אחד יהיה סגור בחדרו נעול במנעולים והם יברחו מהבית וילכו לחברים. הבית יהיה מקום לקחת דברים ולצאת".
לשאלת בא כוח האם הדגישה שוב כי לדעתה "צריכה להיות הפרדה בין האם לאב… איני יודעת אלו פתרונות משפטיים אחרים יש למקרה זה, אך אני דואגת לילדים. הסכסוך בין ההורים נשאר, אם הנתבע יחזור הביתה מצבם של הילדים יהיה רע". לשאלת בא כוח האב, האם ניתן להכין את הילדים לקראת שובו של האב לבית המשפחה לאחר ששהה מחוץ לו כשנה – השיבה "זה להכין אותם לסערה ולחוסר שקט. יהיה להם קשה לקבל זאת ולהתרגל לחיים כאלה מחדש".
דומה לכך גישתה של הפסיכולוגית הקלינית שמונתה על ידי בית המשפט, הגב' ימימה חלפון. בחוות דעתה הראשונה, שהוגשה לבית המשפט בסמוך למועד הדיון בצו המניעה הזמני, ונסמכה על פגישה שנערכה בסמוך למועד זה, אנו מוצאים תיאור ממצה של המצב בעת שהאב התגורר בבית המשפחה:
"בתחילה ברצוני להתייחס למצב הקיים ולהמלצת העובדת הסוציאלית להפרדת כוחות בין ההורים. מתיאור הילדים, המצב בבית כרגע הוא מצב אבסורדי, הגורם בהחלט נזק לילדים. ההורים עוינים זה לזה בצורה קיצונית ויש הפרדת כוחות טכנית בבית, כשהאם סגורה בחדרה בקומה העליונה והאב נמצא עם הילדים למטה. כל הקומוניקציה ביניהם היא דרך הילדים, בעיקר דרך ב' (הבן המבוגר – מ.ש.), מה שגורם לו למתח בלתי נסבל. השהות המשותפת אין לה ולא כלום עם טובת הילדים או הרצון לטפל בהם, והיא נובעת רק משיקולי חלוקת הרכוש".
ובהמשך:
"אין להם קושי במערכת היחסים עם אף אחד מההורים, כל עוד הם נמצאים איתו לבד, בלי ההורה השני".
הפסיכולוגית מתארת את מצבה של הבת ואת יחסיה הרעועים עם האב ועם שני אחיה. היא מסכמת את חוות דעתה בהמלצה "להפריד בין ההורים מהר ככל שניתן, כי המצב העכשווי מהווה נטל רגשי בלתי אפשרי עבור כל הילדים".
בחוות דעתה השניה, שנערכה ביום 16.5.93, כשנה לאחר הראשונה, סוקרת הפסיכולוגית את מצב הילדים והשינוי שחל בו למן הרחקת האב מן הבית. את השינוי במצבם היא מגדירה כ"מדהים":
"בעוד שבהסתכלות הקודמת… המצב הרגשי של הילדים היה של מצוקה, שנבעה מהמצב הבלתי אפשרי בבית, של יחסי עויינות בין ההורים, חדרים נעולים, חוסר קומוניקציה ונתק מוחלט בינם לבין עצמם ובין ההורים… בפגישה הנוכחית מצאתי שלושה ילדים עם מערכת יחסים נורמלית וזורמת בינם לבין עצמם… שלושתם תיארו מצב מאוד רגוע בבית. האווירה פתוחה וחופשית. הם אינם סוגרים יותר דלתות…
מתפקדים יפה גם בבית הספר וגם בחברה. ש' (הבת – מ.ש.) פסלה לחלוטין את האפשרות של יציאה לפנימייה".
היא מסיימת בהמלצה להותיר את מצב הפירוד על כנו: "עבור הילדים, החיים בבית ללא האב וללא המתח בין שני בני הזוג, הם חיים נורמליים, והם הגיבו לכך בנורמליזציה של כל מערכת היחסים ביניהם. לשאלה אם יש אפשרות שהאב יחזור לגור בבית, הגיבו שלושת הילדים בלאו מוחלט, כי תיארו את המצב הקודם חוזר וכל אחד מסתגר מאחורי דלת חדרו, ואף אחד מהם לא רוצה בכך".
5. בערעור בפנינו טוען המערער נגד צו המניעה האוסר עליו להיכנס לבית המשפחה ונגד חיובו במזונות ילדיו לאחר הגיעם לגיל בגרות. נדון בכל אחת מן הטענות בנפרד.
הרחקת האב מבית המשפחה 6. בין הצדדים אין למעשה מחלוקת באשר לטעם להוצאת צו המניעה והוא מצבם הנפשי הקשה של הילדים הנובע משהות משותפת של שני ההורים בצוותא בבית המשפחה. ברי כי אין מדובר במקרה בו נדרשת ההרחקה בשל אלימות הבעל כלפי האשה או ילדיו (אם כי המערערת ניסתה לטעון כך, בלשון רפה).
המערער גורס כי קיימת בעיה בתוך המשפחה המתמקדת ביחסים בינו לבין בתו, ובמערכת יחסים עכורה זו הוא רואה למעשה את הבסיס היחיד לצו המניעה. לטענתו לא די בכך כדי לבסס צו מניעה שאינו מוגבל בזמן. הוא תוקף את החלטת בית המשפט המחוזי במספר טענות שבסיסן אחד: צו המניעה הוצא שלא כדין, שכן בסיסו נעוץ בטובת הילדים ולא באלימות האב.
אלו נימוקיו:
(א) הוצאת צו מניעה שאינו מוגבל בזמן נוגדת את הפסיקה המקובלת לפיה צו זה יינתן במשורה ותוך הגבלת משך תוקפו.
(ב) למעשה לא היה מקום להוציא את הצו מלכתחילה. לטענת המערער אין להרחיק אב מביתו (ובוודאי שלא לצמיתות) כאשר אין נגדו עילה של אלימות כלשהי, אלא אך ורק בשל כך "שבתו לא יכולה לסבול את נוכחותו".
במיוחד זה המצב לטענתו, כאשר בבת 15 עסקינן, מאחר וחובת המדור של אב כלפי ילדיו מעל לגיל 15 מבוססת על דין צדקה.
(ג) באשר לחוות הדעת המקצועיות שהוגשו לבית המשפט, אשר סקרו את השיפור שחל במצב הילדים למן הרחקתו של האב מן הבית והמליצו על המשך "הפרדת הכוחות" טוען המערער כי "לא כל המלצה של בעלי מקצוע שניתנת לפתור בעיות מסוימת ניתן לתרגם אוטומטית לצו מניעה נגד אחד מבני הזוג שיאסור עליו להיכנס לביתו. כדי שינתן צו כזה יש לבדוק בכל מקרה אם הוא עומד במבחנים המשפטיים שנקבעו למתן הצו…".
המשיבים סומכים ידם על החלטת בית משפט קמא. לגישתם החלטתו מבוססת היטב בחומר הראיות, ובית המשפט פעל כדין כשנתן צו מניעה לצורך הגנה על הילדים. המשיבים מדגישים בעיקר את המעקב אחר מצב הילדים שנערך על ידי אנשי מקצוע ושהיווה את הבסיס להחלטת בית המשפט. המשיבים שבים ומתריעים כי ביטול הצו משמעו החזרת המצב לקדמותו, דבר שעלול לגרום לילדים נזק פיזי ונפשי בלתי הפיך.
המשיבים מודעים להלכה לפיה על בתי המשפט לנהוג בזהירות בבואם ליתן צו מניעה, אלא שלגישתם נופל מקרה זה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן צו מניעה ללא הגבלת זמן.
7. שני הצדדים סומכים ידיהם על ההלכה העיקרית בעניין צווי הרחקה כפי שהיא עולה מע"א 192/82 (סדן נ. סדן, פד"י ל"ו(169 ,(4). זה סומך על הכלל שנקבע בפסק דין זה, לפיו צו מניעה (וכל שכן – צו מניעה ללא הגבלת זמן) יינתן במשורה ובמקרים חריגים, לאחר שקילת שיקולים כגון אלימות הבעל, אזהרתו בעבר, פרובוקציות מצד האשה, משך ומועד התחלת האלימות וכו', וזו סומכת על החריג, לפיו ניתן להוציא צו מניעה גם במקרים של אלימות רוחנית, או כאשר טובת הילד דורשת זאת.
פסק הדין בעניין סדן סוקר את הרקע והצורך בצו מניעה מהסוג הנדון, וממקם אותו במערכת דיני המשפחה של שיטתנו. פסק הדין בא לצמצם את השימוש בצו המניעה, לאור המסקנה לפיה בעבר נעשה בצו המניעה שימוש מוגזם, הסוטה ממטרתו המקורית לשמש כאמצעי להגנת האשה וילדיה מפני אלימות הבעל – ולא כדי לשמש ככלי בידי האשה במאבק על הרכוש בין בני הזוג. פסק הדין מתריע על הצורך להישמר מפני שימוש בצו המניעה כנשק בידי האשה להשגת הישגים בתחום הממון.
נימוק נוסף למגמת הצמצום בשימוש בכלי זה נעוץ במקורו של צו הרחקה. המקור טמון בזכות האשה למזונות, ממנה עולה הזכות למדור – כשזכותה היא למדור שקט ושלו (ראה ע"א 458/79, ניר נ. ניר, פד"י ל"ה(518 ,(1; ע"א 410/80, ברזני נ. ברזני, פד"י ל"ה(317 ,(2). הצמצום הנדרש ביישומה של הסמכות נובע מכך שאין מדובר בצו הפרדה, הבא להסדיר את היחסים בין בני הזוג, אלא רק באמצעי להבטחת מדור הולם לאשה.
אשר על כן נקבעו מספר תנאים אשר יש להוכיחם בטרם יינתן הצו. אלה נהגו בפסיקה לאורך השנים, אך חודדו בפסק דין סדן הנ"ל (ראה פרופ' א.
רוזן-צבי, "דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול", בעמ' 436-435), ואלו הם:
(א) יש להוכיח קיומה של סכנה מוחשית מיידית המרחפת על ראשה של האשה.
(ב) מעשי האלימות בעטיים ייעתר בית המשפט לבקשה הם בעלי חומרה מיוחדת.
(ג) יש להוכיח מי אחראי למריבות ומתי החלו.
(ד) הצו יינתן לתקופה קצובה.
(ה) מתח, עוגמת נפש וחרדה ("אלימות רוחנית") יכולים אף הם לשמש בסיס לצו הרחקה, אך זאת רק במקרים חריגים (ע"א 458/79, ניר נ. ניר, פד"י ל"ה(518 ,(1).
8. בבואנו ליישם כללים אלה לעובדות המקרה שבפנינו מתבקשת, לכאורה, המסקנה כי אכן צודק המערער בטענתו כי לא היה מקום להוציא צו מניעה מלכתחילה, שכן לא הוכחה כל אלימות, פיזית או רוחנית (זו האחרונה הוגדרה בפסיקה כהשפלה, דיכוי נפשי, התעמרות רוחנית, ירידה לחיי הזולת, וכו'), והצו הוצא מטעמים של טובת הילדים ומטעמים אלו בלבד.
אלא מאי? הלכת פסק דין סדן ופסקי הדין האחרים שנזכרו עוסקים בהוצאת צו מניעה זמני או קבוע – לבקשת האישה ומטעמים של פגיעה במדור השקט והשלו של האישה, ואם היתה בחינה של מדורם השקט והשלו של הילדים, היא היתה כרוכה בזו של האם (ראה ע"א 2312/90, קחואר נ. קחואר, פד"י מ"ה(34 ,(3, בעמ' 35); ואילו המקרה שבפנינו עוסק כל כולו בצו מניעה מטעמים של מדור שקט ושלו של הילדים, ושלהם בלבד. בפסיקה שנזכרה אכן מצינו התייחסות לשיקול זה (ראה גם ע"א 745/87, סריוטי נ. סריוטי, פד"י מ"ב(878 ,(4), אם כי השיקול נזכר כשיקול אחד מני רבים שעל בית המשפט לשוות נגד עיניו, ואילו בענייננו עלינו להכריע במשקלו של שיקול זה כשהוא עומד בפני עצמו. לא זאת אלא אף זאת: החשש לפגיעה במדורם השקט והשלו של הילדים אינו נובע מאלימות האב המורחק, אלא ממתח הנובע ממצב הדברים בין ההורים, האחראים למצב במידה שווה. הצדדים עצמם לא עמדו על הבחנה זו ולא טענו לה ולהשלכותיה.
לדידי, חובת האב למדור שקט ושלו לילדיו, ולא רק של האם, שרירה וקיימת והיא נובעת מחובותיו הישירות כלפי הילדים, הן לפי הדין האישי והן לפי דיני הכשרות והאפוטרופסות, ולאו דווקא, בעקיפין, מחובתו כלפי האם (ראה ע"א 2312/90 הנ"ל, ושרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה רביעית, עמ' 375). מבחינה זו מובן כי לאור פסיקתנו, היעדר אלימות או סכנת אלימות שולל נקיטת צעדי הרחקה קיצוניים אלא אם כן קיימות נסיבות יוצאות דופן, כגון אלה שבפנינו, בהן היו סיכונים להסקת מסקנות אובדניות, כפי שאירע כאן בעבר (ראה גם ע"א 745/87 הנ"ל).
הגישה הראויה היא שאין ליתן צווים מסוג זה אלא במקרים חמורים. מצב הדברים שמאפשר מתן צו הרחקה רק מטעמים כלליים של טובת הילד הוא קיצוני בנסיבותיו. יש לשקול את טובת הילדים הכללית (התועלת שבהרחקת אחד מן ההורים מול הנזק שייגרם לילדים כתוצאה מההרחקה), ואת טובתם כנגד הנזק והעוול שנגרם להורה המורחק. כן יש לשקול את בקשת הצו על רקע המשבר הכללי במשפחה, ולא לאפשר לצו מסוג זה לשמש כלי שרת בידי מי מהצדדים.
על השיקולים להיבחן לאור המטרה של הצו; בלשונו של פרופ' רוזן-צבי, בספרו בעמ' 432, הקורא להרחיב את השימוש באמצעי זה (אומנם בהקשר של אלימות הבעל) תוך הגמשת התנאים בהן יינתן:
"ככלל – לא יעלה על הדעת שבית המשפט, העוסק בקטע כלשהו מן הסכסוך במשפחה, לא יתן את הדעת לשיקולים שונים, רחבים וכוללים. בית המשפט בוחן את הסכסוך במשפחה לא באספקלריה המצומצמת הדיונית, שהצדדים הגישו לו, אלא מאתר באמצעות התביעה את הסכסוך, חודר אל תוכו ומטפל בלב הבעיות.
גם אם המטרה העיקרית של הליך ההרחקה אינה הפרדה והקלת הגירושין אלא הבטחת מדור שקט, לא ניתן להתעלם מן הגורמים לתביעה ומן ההקשר הכולל של מערכת היחסים בתוך המשפחה. הבטחת מדור שקט טומנת בחובה מערכת קשרי משפחה, שיש לקחת אותם בחשבון כמיכלול שלם כדי לנסות ולהשיג את המטרה המצומצמת. הסעד הספציפי הוא רק אמצעי להבטחת אינטרסים של משפחה, שהמערכת המשפטית מגנה עליה בכללותה. הבחנה בין השיקולים לצרכים שונים של התדיינות היא הרסנית בכל הנוגע לרווחת הילדים, ליכולת השיקום, לריבוי התדיינויות, לסיבלם של הצדדים וכיוצא באלה".
9. במקרה זה נראה שלכאורה נקט בית המשפט המחוזי בגישה המתוארת: הוא דחה את תביעת המשיבה הראשונה לצו הרחקה (תביעה שהתבססה על טובת הילדים) מספר פעמים, בטענה כי הרקע האמיתי לבקשה טמון בענייני רכוש, ובכך עמד בשיקול המדריך שהוצב בעניין סדן, היינו שמתוך תקנתה הכלכלית של האשה לא יביאו לפגיעה בבעל. הצו הוצא לבסוף רק לאחר נסיונות אובדניים של שני הילדים הגדולים, שנבעו מן המתח הגדול בו היו שרויים, בבחינת הגיעו מים עד נפש: בשלב זה הגיע בית המשפט למסקנה כי טובת הילדים מחייבת הרחקת האב מן הבית, והיא גוברת על זכותו לשבת בביתו.
ההחלטה לא נסמכה ולא נדרשה כלל וכלל לאלימות האב כלפי אשתו או ילדיו.
המסקנה המתבקשת היא כי בנסיבות המיוחדות שבפנינו – ותוך התמקדות בסיכון חייהם של הילדים עקב השתלשלות מערכת היחסים – אין להתערב בהחלטה להרחיק את האב (שהרי, הוכח כי טובתם של הילדים להיות עם האם, ועל כן אין להרחיק את האם), וכי קיימת סמכות מן הבחינה המשפטית לקיים צו כאמור.
10. התוצאה היא שערעור הבעל לעניין עצם הארכתו של צו המניעה נדחה.
סקירת העובדות באריכות נועדה להראות כי אין בסיס לטענת המערער כי הצו הוצא רק משום ש"בתו אינה יכולה לסבול אותו". מתצהירי הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית, כמו גם מעדותה של האחרונה בבית המשפט, ומסקירת השתלשלות העניינים, ברי כי טובת הילדים כולם היוותה בסיס להחלטת בית משפט קמא. כן ברור כי אין המדובר ביחסים שהם במישור של אנתיפטיה, אלא בסיכון חמור לנפש.
11. נותרה בפנינו שאלת משך תוקפו של צו המניעה. גם כאן, כמו בצו מניעה הניתן לבקשת האישה על יסוד עילה של אלימות הבעל כלפיה, אין זה רצוי כי צו המניעה יינתן ללא הגבלת זמן, שכן כל מטרתו היא ליתן פתרון זמני ולא להוות בסיס להסדר של קבע. בית משפט קמא אכן העיר כי בהחלטתו הוא מתבסס על כך שפני הצדדים לגירושין, וכי מצב הדברים בין הצדדים הוא בלתי הפיך ובלתי ניתן לגישור במידה כזו שלשם חיסכון בהוצאות מן הראוי לא לקצוב תקופתו של צו המניעה, ובלשונו "פסק דין בעניינים של מעמד אישי צופה פני התרחשויות בעתיד ומטרתו להסדיר המחלוקת מתוך ראיית הנולד, איזון ענייניהם של הצדדים, ומניעת הצורך בהתדיינות חוזרת, הגורמת סבל והוצאות מיותרות".
בית המשפט המחוזי חשש שהמצב דהיום נותן כוח רב מדי בידי האישה; כוח שהיא חפצה בו וניסתה להשיגו משך תקופה ממושכת. עיקרו של דבר, לא הייתי רואה מקום למתן צו בלתי מוגבל בזמן שאינו עובר בחינה תקופתית מחודשת כדי להשתכנע מחדש שעדיין קיימת הצדקה לקיומו. אשר על כן נראה לי כי יש לאמץ נוסחה הדומה לזו שאושרה בפסק הדין הנ"ל בעניין סריוטי, לפיה הצו יעמוד בתוקפו לשנתיים מיום מתן פסק הדין של הערכאה הראשונה, ואז יהיה מקום לבחינה מחודשת על פי חוות דעת מומחים. יש לקוות כי בפרק זמן זה יצליחו הצדדים לפתור חלק מן הבעיות הרכושיות העומדות על הפרק, ולהביא את מערכת היחסים העכורה ביניהם לידי רגיעה יחסית.
12. בשנת 1991 חוקקה הכנסת את החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991. על פי דברי ההסבר להצעת החוק, נועד החוק "להקל על מצוקתם של נשים וילדים הנמקים תחת ידו הקשה של בן המשפחה האלים… (ו)להרחיק בן משפחה אלים מבני משפחתו הסובלים מהתנהגותו האלימה, הן בבית המשפחה והן במקומות העבודה והלימודים שבהם שוהים בני המשפחה".
החוק מאפשר הוצאת צווי הגנה בהיקפים שונים, הכוללים תנאים שונים, כמפורט בסעיף 2, המיועדים להגן על בני משפחה המנויים בסעיף 1.
סעיף 3 מפרט את הנסיבות המצדיקות הוצאת צו הגנה: התנהגות אלימה כלפי בן משפחה או ביצוע עבירות מין או התנהגות הנותנת בסיס סביר להניח שהוא מהווה סכנה לבן משפחתו או שהוא עלול לבצע בו עבירת מין.
שאלת היחס בין צו הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה לבין צו הרחקה הניתן מכוח הדין האישי, טרם נידונה בפסיקה. סעיף 12 לחוק קובע הוראת שמירת דינים לפיה "הוראות חוק זה באות להוסיף על הוראות כל דין ולא לגרוע מהן".
פרופ' רוזן-צבי הביע דעתו כי "צווי הגנה אינם באים במקומם של צווי ההרחקה הנובעים מדיני המזונות. צווי הרחקה כאלה ממשיכים להיות בתוקף, והם יוצאו על ידי בית המשפט, כל אימת שזכות המדור של האשה ושל הילדים תהא מופרעת כתוצאה מהתנהגות הבעל, החייב במזונות וממילא גם במדור" (א. רוזן-צבי, "ספר השנה של המשפט בישראל, התשנ"א – דיני משפחה וירושה", בעמ' 187). בהמשך הוא מונה את יתרונותיו וחסרונותיו של צו הגנה המוצא על פי החוק לעומת צו הרחקה המוצא מכוח הדין האישי.
צו הגנה לפי החוק אכן אינו בא לשנות את הוראות הדין האישי לעניין זה. דעה זו נסמכת הן על לשונו המפורשת של סעיף 12, והן על מטרתו החקיקתית של החוק, הבאה ליתן מענה לבעיה ספציפית של אלימות במשפחה, והנלמדת הן מדברי ההסבר להצעת החוק והדיונים בכנסת והן מן המנגנון הקבוע בחוק (הקלה בדיני הראיות (סעיף 8) ובסדרי הדין (סעיף 4), וחיזוק צו ההגנה באמצעות המנגנון הפלילי (סעיף 7)).
בענייננו אין צורך להכריע בשאלה בדבר היחס בין צו הרחקה לפי הדין האישי לבין צו הגנה לפי החוק, ובשאלות נוספות המתעוררות, כגון מסגרת השיקולים והתנאים הנלמדת מן החוק, המשליכים על הדין האישי, שכן צו ההרחקה בענייננו אינו מבוסס על מערכת נסיבתית המאפשרת פנייה לערוץ של החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שסעיף 12 חל כפשוטו: החוק אינו בא לגרוע מכל דין.
סיכומה של נקודה זו, ערעורו של המערער מתקבל בנוגע למשך תוקפו של הצו. הצו יהיה בתוקף למשך שנתיים מיום מתן פסק הדין בבית משפט קמא.
נעבור עתה לנקודה השניה שבמחלוקת בפנינו. מזונות ילדים בגירים 13. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער חובה לזון את ילדיו גם לאחר הגיעם לגיל 18, במהלך שירותם הצבאי, תוך שקבע כי שיעור המזונות יפחת בשיעור של 22% עם הגיע כל אחד מן הילדים לבגרות. החיוב כולו יסתיים כשהבן הצעיר יגיע לגיל 21 (או עם שחרורו משירות חובה בצה"ל). פסיקתו של בית משפט קמא לא השתלבה במדויק בהלכות שיצאו עד עתה מפי בית משפט זה (ראה, למשל, ע"א 113/77, בוימגלד נ. בוימגלד, פד"י ל"א(164 ,(3; ע"א 539/88, הלל נ. הלל, פד"י מ"ג(371 ,(1; ע"א 161/82, רומנו נ.
רומנו, פד"י ל"ח(194 ,(1; ע"א 296/85 (לא פורסם)) ונסמכה בעיקר על ע"א 5/84 (יחזקאל נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ"ה(374 ,(3), שעסק בשאלת הגדרת תקופת התלות של ילדים לעניין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
המערער משיג על החלטתו של בית המשפט, וטוען כי לא ניתן ללמוד אנלוגיה מפסק הדין הנ"ל בעניין יחזקאל. כן טוען הוא כי בית המשפט לא יכול כיום לקבוע האם מתקיימים התנאים המקימים חובה לזון ילדים בגירים.
האם סומכת ידה על החלטת בית משפט קמא ועל נימוקיו.
האם יש מקום להרחבת חובת המזונות המוטלת על הורים כלפי ילדיהם הבגירים, והאם יש מקור בדין לחובה זו? במידה שהתשובה על שתי השאלות הללו חיובית – מה היקפו של החיוב? אלו השאלות המתעוררות בפנינו בעניין זה.
.14 חבותם של הורים במזונות ילדיהם מוסדרת בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959.
סוגיית המזונות לילדים קטינים מוסדרת בסעיף 3(א) לחוק הקובע כי:
"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו…
לפי הוראות הדין האישי החל עליו….". "קטין" מוגדר בסעיף 1(א) לחוק – כמי שאינו בגיר, ו"בגיר" מוגדר כמי שמלאו לו שמונה-עשרה.
סעיף 3 מפנה לדין האישי של הנתבע. חבותם של הורים במזונות כלפי ילדיהם הבגירים מוסדרת בסעיפים 2)4)ו-5 לאותו חוק, הקובעים נורמות אזרחיות טריטוריאליות (שאווה, "הדין האישי בישראל", בעמ' 344):
"מזונות שאר בני משפחה"
4. אדם חייב במזונות שאר בני משפחתו, והם –
(1) הוריו והורי בן זוגו; (2) ילדיו הבגירים ובני זוגם; (3) נכדיו; (4) הורי-הוריו שלו ושל בן זוגו; (5) אחיו ואחיותיו שלו ושל בן זוגו.
סולם המזונות
5. אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:
(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו;
(2) אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;
(3) אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4".
החוק מבחין בין חובת מזונות אבסולוטית, החלה כלפי ילדים קטינים (בכפוף כמובן להוראות הדין האישי לעניין זה), לבין חובת מזונות כלפי ילדים בגירים, המתגבשת רק בהתקיים תנאיו של סעיף 5.
סעיף 4 קובע חובה לזון את בני המשפחה המנויים בסעיף, אלא שהמחוקק מסייג חובה זו וקובע כי תתגבש רק בהתקיים שלושה התנאים המצטברים של סעיף 5. השאלה בפנינו נוגעת בפירוש היקף החובה הקבועה בסעיף 4, וזאת על דרך פירוש תנאיו של סעיף 5. פירוש זה יש לערוך בהתאם לתכליתו של הסעיף ושל החוק כולו, בשים לב למקורותיו של הסעיף בדין העברי, ותוך שאיפה להרמוניזציה בין חובת המזונות המוטלת על פי הדין האישי, לבין עמדתו של משפטנו בשאלות משיקות, בדבר יחס התלות בין ילדים להוריהם, הנוגעות בעיקר לפיצוי תלוייו של מי שנפגע או נהרג בנסיבות שונות, כפי שקיבלו ביטוי הן בחקיקה והן בפסיקה.
נבדוק ראשית מה המדיניות המשפטית הראויה לעניין זה.
15. מדברי המחוקק הישראלי עולה חובת תשלום מזונות אבסולוטית לילדים עד הגיעם לגיל 18, במידה וחובה כאמור עולה מן הדין האישי. קביעת גיל 18, גיל הבגרות, כמסמן את סיום התלות המשפטית בין ילד להורהו אינו שרירותי, אלא משקף יחס ערכי של החברה והמערכת המשפטית בשאלה זו. אכן, שאלת תקופת התלות בין הורה לילד היא שאלה שהמערכת המשפטית צריכה ליתן עליה את הדעת. המענה לשאלה צריך לקחת בחשבון שיקולים שונים הנוגעים למבנה החברה, רמתם הסוציו-אקונומית של תושביה, דת, מסורת, מנהגי החברה וכו'. המערכת המשפטית צריכה להיות קשובה לתמורות במבנה ובהתנהגות החברה (ואכן, ניתן לראות גם בדין העברי התפתחות ביחס לסוגיה זו: בדין העברי חובת מזונות אבסולוטית הוטלה רק עד גיל 6, וזו הוארכה מכוח תקנות חכמים "עד שבגרו" ואחר כך, מכוח תקנות הרבנות הראשית, עד לגיל 15, ואף מעבר לכך). זהו ההגיון העומד מאחורי הפניית חובת המזונות לילדים קטינים לדין האישי מלכתחילה. אחד מאותם שיקולים שיש לקחת בחשבון במדינת ישראל היא עובדת שירותם הצבאי של צעירים במשך שנתיים או שלוש שנים, על פי חוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשמ"ו-1986. צעיר בגיל צבא אינו יכול לפרנס עצמו (ואף אסור לו לעשות כן, אלא בהיתר), והמשכורת הצבאית אין בה כדי לספק את כל צרכיו. גם שלטונות הצבא מניחים כי החיילים סמוכים על שולחן הוריהם, לפחות לעניין המדור בעת חופשותיהם או לגבי אלה המשרתים "קרוב לבית" ואין להם מגורים במחנה.
התוצאה היא שלמעשה נופל חלק מן המעמסה על ההורה. אומר על כך פרופ' א. רוזן-צבי, בספרו "דיני המשפחה בישראל", בעמ' 163:
"ילד שבגר ועושה את שירותו הצבאי אינו יוצא מביתו של ההורה-המשמורן בהגיעו לגיל הבגירות. גם בעת שירותו הצבאי נושא ההורה-המשמורן בהוצאות הילד, המטילות עליו מעמסה כספית לא מבוטלת. ניתן היה לצפות, כי המציאות הישראלית המיוחדת תילקח בחשבון בעת פרשנות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). אולם, לא כך הם פני הדברים. הוראות החוק פורשו באופן צר ביותר (הפנייה לע"א 113/77, בוימגולד נ. בוימגולד, פד"י ל"א(164 ,(3 – מ.ש.). אחריות של הורה למזונות ילדו הבגיר המשרת בצבא הוטלה רק במקרים חריגים בלבד. שירות צבאי הוא המצב הרגיל אצל ילדים בגירים ומשום כך אינו מהווה , לדעת בית המשפט, עילה מספקת לתשלום מזונות לילד כזה (הפנייה לע"א 776/87, בן נון נ. בן נון, פד"י מ"ב(88 ,(3; ע"א 296/85 (לא פורסם) – מ.ש.).
פרשנות זו אינה מתחייבת מן החוק. עובדה היא, כי באחד המקרים מצא בית המשפט דרך עקיפה להתחשב במעמסה הכלכלית המוטלת על שכמו של ההורה-המשמורן. מזונות שנקבעו לאשה ולבתה הופחתו בשליש בלבד – ולא במחצית כפי שהיה מתבקש – עם הגיע הבת לגיל הבגירות. בית המשפט נימק זאת 'לאור הוצאותיה של האם והמשך זיקתה של הבת לשירותי הבית עקב שירותה הצבאי' (הפנייה לע"א 539/88, הלל נ. הלל, פד"י מ"ג(371 ,(1 – מ.ש.). שום הגיון משפטי אינו מאשש הבחנה כזו. אין שום הצדקה להתחשב במעמסה, כאשר נוסף למזונות הילדים זכאית גם האשה למזונות ולהתעלם ממנה – כאשר הזכות למזונות מתייחדת לילדים בלבד.
לאור פרשנותו הצרה של חיוב המזונות לילדים בגירים תלוי, בדרך כלל, שיפוי ההורה-המשמורן על הוצאות אלה, או על חלק מהן, ברצונו הטוב של ההורה-הלא-משמורן. הלכה למעשה, נושא איפוא ההורה-המשמורן בהוצאותיו של הילד הבגיר, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם הגירושין".
16. המחוקק הישראלי נתן ביטוי למציאות לפיה ילדים שבגרו סמוכים בהרבה מקרים על שולחן הוריהם גם לאחר הגיעם לגיל בגרות ובעת שירותם הצבאי במספר דברי חקיקה הנוגעים לפיצויים לתלוייו של אדם שנפגע או נהרג בנסיבות שונות:
(א) סעיף 5 לחוק ביטוח לאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, מגדיר ילד לצורך ביטוח שארים ולצורך הזכאות לקיצבה או מענק לתלוייו של נפגע עבודה, כך:
"ילד של המבוטח, לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתמלא בהם אחד מאלה:
(1) לא מלאו להם שמונה עשרה שנים.
(2) לא מלאו להם עשרים שנה ועיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על יסודי או שהם שוחרים במסגרת קדם צבאית של צה"ל.
(3) לא מלאו להם עשרים ושתיים שנה, והם:
(א) בשירות סדיר כמשמעותו בחוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשמ"ו-1986, למעט שירות צבאי לפי התחייבות לקבע…".
(ב) סעיף 56 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע –
"הניח המוריש בן זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה…".
סעיף 57(א) לחוק הנ"ל קובע –
"הזכות למזונות היא … (ד) לילד בגיר של המוריש שבית המשפט ראה לפי הנסיבות שמן הראוי להעניק לו מזונות – עד גיל 23".
(ג) חוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950:
סעיף 1(ב) – הגדרות:
"בן משפחה… ילדו של הנספה… שלא מלאו לו 21 שנה…".
סעיף 8 –
"לאלמנה של נספה שביום הקובע מלאו לילדיה שהם יתומי הנספה 21 שנים, ישלמו תגמולים חודשים בשיעור האמור בסעיף קטן (ב)…".
סעיף 29(א):
"קצין התגמולים רשאי להמשיך ולשלם תגמול בעד ילד שהוא יתום של נספה אף אם מלאו לו 21 שנים אם במלאת לו 21 שנים הוא משרת שירות חובה בצה"ל על פי חוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשי"ט-1959, וכל עוד הוא ממשיך בשירות האמור".
(ד) תקנה 1)6) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978:
"ילד זכאי לפיצויים עיתיים כאמור בתקנה 3 כל עוד נתקיים בו אחד מאלה:
(1) לא מלאו לו 18 שנה.
(2) לא מלאו לו 20 ועיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו במוסד חינוכי על יסודי.
(3) לא מלאו לו 21 והוא בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשי"ט-1959".
הוראות אלו מבטאות את השקפתו של המחוקק לעניין תקופת התלות בישראל של ילדים בהוריהם. אומנם, דברי החקיקה כולם עוסקים בפיצוי תלוייו של מי שנהרג בנסיבות שונות, אך יש מקום למסקנה שהזכות לפיצוי התלויים במקרים אלו כרוכה בחובתו של המנוח לזון אותם ולמעשה נובעת ממנה, שהרי אחרת על שום מה מזכים בפיצוי אם לא נגרם לתלויים כל נזק?
יש לשאוף להרמוניזציה בין ענפי המשפט השונים העוסקים במטריה מהותית דומה. כן יש ליתן את הדעת לכך שהחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) קודם למרבית ההוראות שצוטטו לעיל.
17. הגישה הנ"ל קיבלה לאחרונה ביטוי בפסק דין יחזקאל הנ"ל. בפסק הדין יחזקאל הנ"ל (פד"י מ"ה(374 ,(3) בעמ' 379-378, נאמר בקשר לתקופת התלות לעניין פיצוי תלוייו של המנוח שנהרג בתאונת דרכים כי תקופת התלות היא עניין אינדיווידואלי, המשתנה ממשפחה למשפחה. משהובאו ראיות בעניין זה, תיקבע תקופת התלות על פיהן. כך, למשל, על בסיס ראיות אמינות רשאי בית המשפט לקבוע, כי המנוח היה תומך בילדיו גם לאחר הגיעם לגיל בגרות ולאחר שיחרורם מהצבא, לשם השלמת לימודים לרכישת מקצוע או מטעמים אחרים. השאלה הניצבת לפנינו הינה, מהי תקופת התמיכה מקום שלא הובאו כל ראיות באשר לתקופת תמיכתו של המנוח בילדיו? בעניין זה נפסק בעבר, כי ההנחה הינה, כי הורים תומכים בילדיהם כל עוד הם קטינים. גיל התמיכה הוצמד איפוא לגיל הבגרות. המבקש לסמוך על תקופת תלות ארוכה יותר – עליו הנטל (ראה ע"א 2) 469/74); ע"א 3) 495/85)). הנחה זו אינה תואמת עוד את המציאות הישראלית. מן המפורסמות הוא, שעם הגיעם לבגרות מתגייסים הבנים והבנות לצבא. בתקופת השירות הצבאי נמשכת תמיכת המשפחה בילדיה. כאמור, מציאות זו מצאה ביטויה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, הכולל ילדים המשרתים עד גיל 21 בשירות סדיר במסגרת המונח "תלויים". דין דומה נקבע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978. שלילת זכאותם של ילדים בתקופת שירותם הצבאי אינה מתיישבת עם מטרת הפיצויים ונוגדת "צדק חברתי וכלכלי". בית המשפט קובע כי ההנחות העובדתיות המשמשות בסיס ראייתי והקובעות את נטל הבאת הראיות, מן הראוי להן לשקף את מציאות החיים. במציאות הישראלית, תמיכת הורים בילדיהם אינה מסתיימת עם הגיע הילד לגיל 18, והיא נמשכת כל עוד הם משרתים בצבא. מציאות זו היא שצריכה לקבוע את ההנחה העובדתית המשמשת בסיס לפסיקת פיצויים. כמובן, קיימים מקרים בהם השירות הצבאי מנתק את התלות. בדומה, קיימים מקרים, בהם התלות נמשכת מעבר לשירות הצבאי. בעניינם של אלה נדרשת הוכחה מיוחדת. לא כן באשר למצב הרגיל. ניתן ליצור הנחה עובדתית HOMINI PRAESUMPTIO)), לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר.
לטעמי, המדיניות המשפטית הראויה דהאידנא היא הרחבת חובת המזונות המוטלת על הורים כלפי ילדיהם גם לאחר הגיעם לגיל בגרות. מדיניות משפטית זו תשקף נכונה את המציאות הישראלית אשר בה, הלכה למעשה, נמשכת תקופת התלות של הילדים בהוריהם עד לתום שירותם הצבאי הסדיר. יישומה המעשי של מדיניות משפטית זו בענייננו, כמו בעניין יחזקאל הנ"ל, משמעה קביעת הנחה עובדתית (המשליכה גם על נטל הבאת הראיות), בדבר תקופת התלות של ילדים בהוריהם.
האם ניתן ליישם מדיניות זו במצב החקיקתי הקיים, והאם אכן ניתן ליתן לסעיפים 4ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) פירוש רחב, כפי שמבקש פרופ' רוזן-צבי, בדבריו שהובאו לעיל (כלומר, פירוש שירחיב את גדר החיוב של מזונות ילדים בגירים, המוגדר בסעיף 4, וזאת על דרך מתן פירוש הולם לתנאי סעיף 5)? לצורך כך נבחן את סעיף 5 ונפרש את תנאיו לאור סעיף 3.
.18 החוק מבחין, כאמור, בין חובת מזונות כלפי ילדים קטינים לבין חובת המזונות כלפי ילדים בגירים. החובה לגבי ילדים בגירים היא מעל ומעבר לחובות לפי הדין האישי. סעיף 4 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) קובע את חבותו של אדם במזונות כלפי בני משפחתו המנויים בסעיף, וביניהם – ילדיו הבגירים. אלא, שהחובה אינה אבסולוטית, וקמה רק בהתקיים שלושת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 5 לחוק. יישום המדיניות האמורה – הרחבת גדר חיובו של אב במזונות ילדיו הבגירים – מצריך מתן פירוש לסעיף השומר על תחומיו הסבירים, כך שיתמלאו במקרים רבים יותר, כמו גם קביעת חזקות שיעבירו את נטלי הראיה.
לצורך פירוש תנאיו של סעיף 5, ניתן להיעזר במקורותינו – בדין הצדקה במשפט העברי.
עמדתו של הדין העברי לסוגיית מזונות ילדים קטינים משתנה בהתאם לגילו של הילד, ואנו עדים למספר קטיגוריות בחובתו של אב לזון את ילדיו: "קטני קטינים"; מגיל שש ו"עד שגדלו"; מ"שגדלו" ועד לגיל 15; ומגיל 15 ועד לגיל 18. חיובו של אב כלפי ילדיו שהם בגדר "קטני קטינים" הוא אבסולוטי, ואילו היקף וגדר החיוב בשתי הקטיגוריות הבאות שעל פי הדין העברי לא היה אבסולוטי, אלא מכוח דיני צדקה, ומעבר לכך הוסדרו חובותיו בתקנת הרבנות הראשית התש"ד, המטילה חיוב עצמאי גמור על האב לזון את ילדיו עד גיל 15, שלא מכוח דיני צדקה (שאוה, "הדין האישי בישראל", עמ' .(283-282
חולשתה של תקנה זו הוא בכך שהיא מגבילה את חיובו של האב לזון את ילדיו מכוח התקנה עצמה עד לגיל 15 בלבד. על כן, המקור לחיובו של האב במזונות ילדיו הקטינים הנופלים בקטיגוריה האחרונה (בין גיל 15 לגיל 18) היה ונותר בגדר דיני צדקה.
חיוב במזונות מכוח דיני צדקה מחייב הוכחת שלושה תנאים מצטברים: החובה לזון מכוח דיני הצדקה מוטלת על "אמיד" כלפי "נצרך" כששיעור החובה הוא "כדי מחסורו" של הנצרך. כפיית חיוב מדיני צדקה חלה רק ב"אמיד": יש לבדוק אם מצבו הכלכלי של הנתבע, בהתחשב בצרכיו, מאפשר לו לתת צדקה. על פי המשפט העברי פרנסת אדם את עצמו קודמת לפרנסת כל אדם, וכל עוד שאין לו כדי פרנסתו – אינו חייב בצדקה. כך, אין מחייבים את ההורה הנתבע אלא כפי השגת ידו. "נצרך" הוא מי שאינו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו מעבודתו או מרכושו. ילד שאין לו מקצוע, ומוכח כי יכול הוא למצוא פרנסתו רק באופן הגורם לשינוי פתאומי באורח חייו הגורם לו סבל ונזק – יש לחייב את האב במזונותיו (לניתוחם של תנאים אלו ראה שאוה, בעמ' 300-293). לצורך פסיקת מזונות לילד מעל גיל 15 מאביו, עליו להוכיח התקיימותם של שלושת התנאים האמורים.
19. נשוב עתה לתנאי סעיף 5. תנאי הסעיף הם למעשה שני התנאים הראשונים של דיני צדקה: סעיף קטן 1)5) קובע כי חובת המזונות תוטל רק על "אמיד" (המוגדר כמי שיש ביכולתו לספק מזונות לבן משפחתו המנוי בסעיף 4 לאחר שסיפק צרכיו שלו וצרכיהם של ילדיו הקטינים וילדי בן זוגו הקטינים ושאין לערבבו עם "עשיר"), כלפי "נצרך", המוגדר כמי שאינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר על אף מאמציו (סעיף 2)5)), ושאינו יכול לקבל מזונות בסעיף 2 או לפי סעיף 3, או מעיזבון או מבן משפחה הקודם בסדר לפי סעיף 4 (סעיף 3)5)).
להקבלה זו בין מקור החיוב בדיני צדקה לגבי קטין שגילו 18-15, לבין מקור החיוב באשר לבני משפחה אחרים על פי סעיף 5, השלכה על השאלה העומדת בפנינו – מזונות ילדים בגירים – במספר מישורים: ראשית, הקבלה זו עשויה לסייע בעיצוב המדיניות השיפוטית הראויה (כפי שראינו, זו משתנה בהתאם לנסיבות חברתיות ולא נראה כי ניתן להצביע על טעמים המצדיקים הבחנה עקרונית בין זכאותו למזונות של ילד בגילאים 18-15 לבין ילד בגיר המשרת בצבא); שנית, ההקבלה תסייע במישור הראייתי: הוכחת התקיימות התנאים להענקת מזונות לילד בגילאים 18-15 תסייע בהוכחת התקיימות התנאים להענקת מזונות לבגיר, ולמעשה תייתר את הצורך בראיות נוספות; שלישית, ההקבלה תסייע בעיצוב היקף החיוב, שכן התנאי השלישי המרכיב את דין הצדקה – "כדי מחסורו של הנזקק" – אינו נכלל בסעיף 5.
20. מכאן לפירושו של סעיף 5 לאור המדיניות המאומצת. לצורך ההחלטה בדבר הפיצויים לתלוייו של נפגע בתאונת דרכים, משמעותה המעשית של הגישה המתוארת היא יצירת הנחה עובדתית, "לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר". הנחה זו היוותה גם את הבסיס לפסיקת הפיצויים בעניין יחזקאל, וכביטוי למציאות חיינו החברתיים, ישימות ההנחה חורגת מתחום הפיצויים לפי דיני הנזיקין או החובה הסטטוטורית לגבי נפגעי תאונות דרכים.
גם בענייננו ניתן ליצור הנחה עובדתית, הנוגעת לתנאי השני מתנאיו של סעיף 5: תנאי הנזקקות. על פי חזקה זו, המשקפת את המציאות הישראלית, ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר עומד בתנאי הנזקקות לפיו "אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו, או ממקור אחר"; ניתן לטעון אחרת במקרה ספציפי, אולם מי שמבקש לטעון אחרת, עליו הראיה.
ודוק: בכך אין לומר כי אין מקרים בהם השירות הצבאי מנתק את תלותו של ילד בהוריו או היפוכו של דבר – מקרים בהם תקופת התלות נמשכת גם לאחר השירות הצבאי. כל שמוסק כאן הוא כי מציאות החיים הישראלית מחייבת לקחת בחשבון כי ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר, סמוך לרוב על שולחן הוריו, ואנו נותנים למציאות עובדתית תדירה זו ביטוי בדמות חזקה עובדתית, המקלה על הילד הבגיר בבואו לתבוע מזונות מאביו (או אימו – לפי העניין).
אין ללמוד מכאן כי יש בקביעה זו משום הארכה אוטומטית של תקופת החיוב של אב במזונות ילדיו עד לסיום השירות הצבאי, בדומה לחובה בגיל 15 עד 18, שכן עדיין יש להוכיח את היותו של האב "אמיד" על פי הגדרת סעיף קטן 1)5), וניתן לסתור את ההנחה שהיא לגבי גיל 15 עד 18 בדרך כלל בלתי מעורערת.
אלא, שכפי שנרמז לעיל, פירוש הסעיף על פי מקורותיו במשפט העברי מייתר למעשה את הצורך להביא ראיות מיוחדות להתקיימות התנאים המנויים בסעיף 5, כך שדי בראיות המובאות לצורך ביסוס חובת המזונות של האב כלפי ילדו בגילאים 18-15, כדי להטיל עליו חובת מזונות גם בתקופה הנדונה. כמובן, עילת שינוי הנסיבות תעמוד לאב (כמו גם לילד); והוא הדין באפשרות לסתור את ההנחה.
21. הדיון עד כה סב סביב השאלה העקרונית בדבר קיומה של חובת המזונות עצמה. ראינו כי יש טעמים של מדיניות שיפוטית בהרחבת חובת המזונות המוטלת על אב כלפי ילדיו הבגירים בעת שירותם הצבאי וכי ניתן ליישם מדיניות זו באמצעות קביעתה של חזקה עובדתית ומתן פירוש רחב לתנאי סעיף 5. אך בזאת לא קבענו עדיין דבר באשר להיקף החיוב, שכן אין ספק כי צרכיו של ילד המשרת בצבא, ומקבל שם מזון וביגוד ושכר כלשהו, פחותים מצרכיו של ילד הסמוך לחלוטין על שולחן הוריו. בפסק הדין הנ"ל בעניין יחזקאל נאמר בהקשר זה, כי תקופת התלות נמשכת כל עוד משרתים הילדים בשירות צבאי סדיר. כמובן, שהכוונה לשירות חובה ולא לשירות קבע. אולם, עולה השאלה בדבר ערכה הכספי של תלות זו. הצבא מספק את צרכיו של החייל, וממילא קטנה התמיכה הכספית של ההורים. כנאמר שם: "השאלה הינה, מהו שיעורה של הקטנה זו? אף עניין זה עשוי להשתנות ממקרה למקרה. השאלה היא, מה היא ההנחה העובדתית, שצריכה להדריך אותנו ואשר ניתן לסטות ממנה בעקבות הבאת ראיות מתאימות. נראה, כי הנחה עובדתית ראויה היא, כי התמיכה של ההורים בילדיהם החיילים פוחתת בשני שלישים בעת שירותם הצבאי לעומת התמיכה ערב גיוסם. בכך בא לידי ביטוי, מחד גיסא, המשך התמיכה בדיור, בביגוד, בדמי כיס ובפריטים אחרים, ומאידך גיסא הקטנת התמיכה במזון ובפריטים אחרים".
למעשה, אנו דנים כאן בתנאי השלישי של דיני הצדקה שלא קיבל ביטוי בסעיף 5, לפיו היקף התמיכה של האמיד בנזקק הוא רק "כדי מחסורו" של הנזקק, ומחסורו של הילד שונה ברגיל בין ילד בגילאים 18-15, לבין ילד המשרת שירות צבאי. התמיכה בגבול "כדי מחסורו", פוחתת בשני שלישים בתקופת השירות, בה רוב החיילים לנים בצבא או בהיעדר תנאי הלנה מקבלים דמי כלכלה, ובה המזון והביגוד הצבאיים מסופקים. אשר על כן, לטעמי, יש לאמץ את הגישה לפיה ההנחה העובדתית היא שתמיכת הורים בילדיהם החיילים פוחתת בעת שירותם הצבאי לכדי שליש מן הסכום המשולם קודם לתקופת השירות הצבאי.
22. הכללים שנקבעו לעיל תואמים, כאמור, את מציאות ימינו ואת תפיסותינו דהאידנא. אעיר, אגב, מה נתחדש בהשוואה לפסיקת העבר: פסק הדין בע"א 115/77 הנ"ל אינו נוגע לענייננו, מאחר ואין המדובר על ילד בשירות צבאי אלא היפוכו של דבר, על ילד שדחה גיוסו כדי להמשיך וללמוד.
בע"א 539/88 הנ"ל הועמדו המזונות על מחצית, ובית המשפט המחוזי הפחית רק שליש משיעור המזונות "לאור מהות הוצאותיה של האם והמשך זיקתה של הבת לשירותי הבית עקב השירות הצבאי". דברים אלה אינם נוגדים האמור לעיל; יש הנחה כללית הישימה באופן אוטומטי ויש אפשרות להוכיח נסיבות מיוחדות. בע"א 161/82 הוזכר עניין הבאת הראיות כדי להוכיח קיום התנאים לפי סעיף 5 הנ"ל: עתה קבענו כי יש הנחה כללית אוטומטית, וכי ניתן להביא ראיות לסתירתה.
23. נותרנו עם בעיה טכנית שבלעדי פתרונה תוותר הקונסטרוקציה בלתי שלמה: מן המפורסמות הוא שאין חפיפה מלאה בין הגעה לגיל הבגרות לבין הגיוס לצה"ל: יש והראשון קודם ויש והשני קודם. המצב השני אינו מעורר בעיה. הבעיה מתעוררת כאשר מגיע ילד לגיל 18 והוא טרם מתגייס. הפתרון ברור כל עוד הוא תלמיד בבית הספר, שכן אין כל טעם לראות שינוי במצבו בשל העובדה המקרית שהפך לבן 18 כל עוד הוא תלמיד. המצב הבעייתי הוא בתקופה שבין סיום הלימודים בבית הספר ועד לגיוס: האם נאמר שאז מסתיימת זכאותו במזונות, והיא מתחדשת עם גיוסו? לדעתי גם כאן ניתן לאמץ הנחה עובדתית לעניין סעיף 2)5), ולפיה גם ילד בגיר במצב זה הוא "נזקק", שכן למרות שלכאורה יכול הוא להשתכר למחייתו, הרי שהמצב בפועל הוא שנערים ונערות בתקופה זו מתקשים למצוא עבודה, לא כל שכן עבודה מכניסה. על כן ניתן לאמץ הנחה עובדתית לפיה סמוכים ילדים בגיל זה על שולחן הוריהם, כששיעור התמיכה גם כאן פוחת עד כדי שליש מן המזונות בגיל עד 18. גם כאן ניתנת החזקה לסתירה, לשני הכיוונים.
סיכומו של דבר, בית המשפט רשאי להסתמך על הנחה כללית שניתן לנסות ולסתרה במקרים קונקרטיים.
24. התוצאה היא שהערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, בעניין מזונות הילדים לאחר הגיעם לגיל 18, נדחה. שיעור המזונות יהיה שליש מן המזונות בגיל 18-15. הערעור על משך תוקפו של צו ההרחקה מתקבל. הצו יהיה בתוקף למשך שנתיים מעת פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
לאור החידוש בהלכה, יישא כל צד בהוצאותיו.
השופט ד. לוין – אני מסכים.
השופט ג. בך – אני מסכים.
השופט א. גולדברג – אני מסכים.
השופטת ד. דורנר – אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, ז' חשוון התשנ"ה (12.10.94).
