ע"א 552/87
וערעור שכנגד
1. יהודית ורד (המערערות והמשיבות שכנגד)
2. מיה ורד, קטינה
3. מוריה ורד, קטינה
נגד
מרדכי ורד (המשיב והמערער שכנגד)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
[13.10.88]
לפני הנשיא מ' שמגר, השופטים ד' לוין, י' מלץ
ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 14.6.87 בת.מ.א. 2609/86, שניתן על ידי כבוד השופט ע. זמיר
עו"ד חנניה לוינגר – בשם המערערות והמשיבות שכנגד
עו"ד אריאל שריג – בשם המשיב והמערער שכנגד
פ ס ק – ד י ן
הנשיא מ' שמגר
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הוקטן סכום המזונות, אשר לו זכאיות המערערות, וזאת עקב הגיעה של אחת מבנות המערער (צפורה) לגיל בגרות והולדת בן למשיב ולחברתו. המערערות חולקות על קיום הצדקה להפחתה כלשהי ועל הענקת מעמד, לצורך חישוב המזונות, לבן שנולד מן החברה.
הערעור שכנגד עניינו שיעור ההפחתה עקב התבגרות הבת: לפי הטענה היה מקום להפחתה פרופורציונית מתמטית כפשוטה, היינו להפחתה ששיעורה סך הכל המזונות חלקי מספר הזכאים. כן מלין המערער שכנגד על כך שבית המשפט לא ראה לפטרו ממזונותיה של אחת הבנות הקטינות שאינה נוהגת, כדבריו, בכבוד באביה.
2. התביעה בבית משפט קמא היתה של המשיב, שתבע הפחתת סכום המזונות שנפסק בדיון קודם (מ.א. 3353/83 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו), אשר לפיו חוייב ב-650,000 שקלים ישנים צמוד למדד אפריל 1985. ההפחתה נתבקשה בשל טעמים שונים שקשורים להתנהגות האשה, כביכול, אי-יציאתה לעבודה, הגיעה של הבת צפורה לגיל 18 ומרידתה באב של הבת מיה; הוא גם ביקש הפחתה לגבי הבת מוריה (ללא מתן טעמים), וכן, כאמור, עקב הולדת בן.
3. כנקודת מוצא מנחה ציין בית המשפט, בצדק, כי יש מקום לשינוי שיעור המזונות אך ורק אם יוכח כי חל שינוי מהותי בנסיבות.
4. (א) בעניין ההפחתה עקב הגיעה של הבת לבגרות, קבע בית המשפט המחוזי כדברים האלה:
"טוען הבעל כי לאור פיטורו מלזון את הבת צפורה, עקב בגרותה, ומאחר והיא אחת מ-4 זכאיות למזונות, יש להקטין את המזונות – מסיבה זו – ב25%. טענה זו אינה מקובלת עלי.
מזונותיה של אשה גדולים לאין שיעור ממזונותיו של ילד קטין. המזונות 'הרגילים' שחייב אב לשלם לילדו הקטין הם כאלה הצריכים להספיק למילוי צרכיו החיוניים-הכרחיים של הילד, ויש שמכנים מזונות כאלה בתור מזונות 'מינימליים' (להבדיל מזונות מ'דין צדקה' שחייב בהם אב אמיד ועשיר). לעומת זאת, מזונותיה של אשה נקבעים לפי מעמדה ולפי כבודה.
זאת ועוד: אם לילד אחד במשפחה קובעים סכום מסוים של מזונות, הרי ל-3 ילדים באותה משפחה לא קובעים סכום השווה לפי שלושה מהסכום הנקבע לילד אחד. ידועה האמרה בבדיחותא שניתן להוסיף מים למרק קיים ויהיה מרק לנפש נוספת. אמנם בבדיחותא נאמר כך, אבל הדבר קיים במציאות הממשית, שהרי המדור ל-3 ילדים, למשל, לא קטן ב-1/3 כאשר ילד אחד משלושה מפסיק להשתמש במדור זה, והוא הדין במרבית פריטי המזונות השונים שלהם זקוק ילד קטן.
בנסיבותיו של תיק זה, ניתן להעריך בצורה משוערת כי חלקה של האשה בסכום הגלובלי של המזונות הוא כ45% וחלקם של שלוש הבנות הוא כ55%. כאמור, אין לומר שחלקה של הבת, צפורה, ב55% הנ"ל הוא שליש. חלקה הוא הרבה פחות מזה. וכפי שכבר הסברתי למעלה, אין מקום במקרה הנדון כאן לחלק שווה בשווה את מזונות 3 הבנות ביניהן, שהרי אילו היתה רק בת אחת, היתה היא מקבלת דמי מזונות – יחסית – יותר מאלו שהיו משולמים לבת השניה, ובוודאי שיותר מאלה שהיו משולמים – יחסית – לבת שלישית. הבנות כולן גרות בדירה עם אימן, כולן 'אוכלות מסיר אחד' ומשתמשות באותו מדור, וברור הדבר שמזונותיה של בת 'שלישית' בנדוננו הם קטנים יחסית.
בנסיבות הנ"ל, אני קובע שחלקה של הבת צפורה בעוגה הכללית של דמי המזונות הוא % 12.5 (שנים עשר וחצי אחוזים), ובשיעור זה יש להקטין את דמי המזונות הפסוקים, עקב הגיעה של הבת הנ"ל לגיל בגרות, החל מיום ."6.6.68
(ב) שיקוליו של בית משפט קמא מקובלים עלי: ההוצאות של משפחה בת ארבע נפשות אינן קטנות ברבע, כנטען, אם מפחיתים את חובת המזונות לגבי בת אחת, כי חלק נכבד מן ההוצאות היה נשאר ללא שינוי, לו גם היה מדובר מעיקרו בשלוש נפשות בלבד.
(ג) הטענה כלפי הבת מיה נמצאה, כפשוטה, חסרת יסוד מן הבחינה העובדתית. אומר בית המשפט:
"לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה פוזיטית על היותה של הבת, מיה, סוררת ומורה. אדרבא, הוכח בפני בית המשפט כי קיימים יחסים בין בת זו לאביה – התובע. זה האחרון אף מבקר בדירה שבה גרות בנותיו, והוכח בבית המשפט שהאב משוחח עם בתו, מיה, בביקורים אלו. אמנם, הבת מסרבת לבקר את אביה בדירה שבה הוא גר עם חברתו לחיים כיום (הגב' דורית ורד), אולם סירוב זה ניתן להבינו, לאור הנסיבות הכוללות האופפות משפחה זו, כאשר הבעל-האב עזב את ביתו, עזב את אשתו – אימן של בנותיו – ועבר לגור ולחיות עם אשה אחרת (חברתו לחיים כיום). על כל פנים, אין כל מקום לומר שסירובה הנ"ל של הבת לבקר את אביה בדירה שבה הוא גר עם חברתו מהווה התנהגות רעה של הבת כלפיו.
הכלל הוא שאין למדוד התנהגותו של ילד בקנה מידה של אדם מבוגר. ילד אינו 'אשם' בנסיבות שנגרמו על ידי מי מהוריו, ואפילו הביאו נסיבות אלו שהתנהגותו תהיה חריגה, במידה זו או אחרת, כלפי אחד מהוריו (או כלפי אביו), אין כל סיבה שבדין לומר שעקב כך יפסיד הילד את מזונותיו והוא יהיה לנטל על הציבור. גם במקרה כזה חייב אביו לזון אותו. כך הדבר גם בענייננו (וראה: ע"א 66/84, פד"י כרך ל"ח, חלק שלישי, עמ' 315 בעמ' 319-20; ע"א 723/72, פד"י כרך כ"ז, חלק שני, עמ' 757 בעמ' 758; ע"א 244/83, פד"י כרך ל"ח, חלק רביעי, עמ' 154 בעמ' .(158-9
אין לשנות את גובה המזונות בגין הטענה הנ"ל שנטענה נגד הבת, מיה".
(ד) הטענה כלפי הבת מוריה היתה נעדרת טעמים מעיקרה.
(ה) לעניין הבן שנולד, אומר בית המשפט:
"הטענה אחרונה שהעלה התובע היא הטענה שנולד לו בן מחברתו לחיים. בנו זה, ששמו עידו, נולד ביום 12.9.86. מקובלת עלי הטענה שהולדת בן נוסף לאב החייב במזונות לילדים קטינים אחרים שלו, יש בעובדה זו משום שינוי מהותי. אין כל חשיבות אם נולד ילד מנישואין או מחוץ לנישואין. ילד, בעצם לידתו, קנה לו זכות לקבל מזונות מאביו. וכאשר מדובר בילד תינוק (ילד מתחת לגיל 6 שנים), קיימת חובה מדין תורה, על אביו, לזון אותו. חובה זו היא חובה אבסולוטית ולפיה חייב אב לזון את בנו הקטין, בגיל זה, כדי מילוי צרכיו המינימליים (צרכים חיוניים-הכרחיים). יש לבחון קיומו של שינוי מהותי בלידתו של הבן הנ"ל גם, ואולי בעיקר, מבחינת בן זה. העובדה שהתובע נטש את אשתו ועבר לחיות עם אשה אחרת ונולד לו בן מאשה זו, אין בכך כדי להטיל 'אשם' בבן שנולד, ובוודאי שאין בכך כדי שתהיה סיבה לפגוע בזכויותיו של בן זה לקבל מזונות מאביו, וזה האחרון חייב לזון אותו. זו חובה שחלה על האב ולא על האם, שהרי מדובר בילד מתחת לגיל 6 (וראה: ע"א 393/83, פד"י כרך ל"ח, חלק שלישי, עמ' 613 בעמ' 616).
עם זאת ברור הדבר, ועל כך הבעתי עמדתי למעלה, שיש לראות בבן זה כילד הרביעי במשפחה, וככל שמדובר בילד נוסף על ילדים קטינים שכבר מקבלים מזונות מאותו אב, הרי מזונותיו של ילד נוסף זה הינם נמוכים יחסית, ויחד עם זאת מזונותיו הוא אינם יכולים לבוא במלואם על חשבון הילדים האחרים של האב-התובע.
בנסיבות העניין ולאור כל האמור לעיל, נראה לי שיש להקטין את סכום המזונות הפסוק – בגין השינוי המהותי של הולדת הבן הנ"ל בשיעור של %7.5".
אין לי אלא לסמוך ידי על מסקנות אלה, ועל כן, הייתי דוחה את הערעור.
5. אשר על כן הייתי דוחה את הערעור ואת הערעור שכנגד.
כל צד יישא בהוצאותיו.
השופט ד. לוין
אני מסכים.
השופט י. מלץ
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, ב' חשוון התשמ"ט (13.10.88).
