אנו נמצאים במאה העשרים ואחת ונשים כבר מזמן לא מכבסות בגדים בידיים ולא אופות בתנורי חימר. נשים כבר לא נוטלות לבדן את האחריות על תחזוקת הבית והטיפול בילדים, וגברים כבר לא נוטלים על עצמם לבד את נטל פרנסת הבית והמשפחה. למעשה, אין כיום שום הבדל, לפחות בפוטנציה, בין המטלות שלוקחות על עצמן נשים ואימהות במסגרת המשפחה לבין אלו שלוקחים על עצמם בעלים ואבות.
אם כן, יש לברר מדוע החוק והפסיקה במדינת ישראל עדיין נותנים לאם זכות עודפת לקבל את המשמורת העיקרית על הילדים והאב נאלץ להסתפק בזמני שהות לאחר שההורים נפרדים, מה שאומר שהאב יתראה עם הילדים פחות מהאם ופחות ממה שהוא והילדים היו רגילים להתראות בזמן שהוריהם גרו תחת קורת גג אחת.
ההגדרה של המושג "משמורת ילדים" הינה מצב עובדתי שבו ילדים שוהים אצל הורה ששומר עליהם. כאשר נקבע כי הורה מסוים יקבל משמורת עיקרית הכוונה היא שהילדים נמצאים אצלו ברוב הזמן הפנוי שלהם וההורה השני יקבל זמני שהות מועטים יותר מהאחר עם הילדים. כאשר נקבעת משמורת ילדים משותפת הכוונה היא שהילדים שוהים זמן שווה אצל כל אחד מההורים.
באופן עקרוני, לא נראה כי יש בעיה להחזיק במושג, הדיי ותיק, משמורת ילדים מהטעם שכאשר ילדים נמצאים אצל הורה מסוים, אזי מטבע הדברים הוא שומר עליהם הן מצד של טיפול והשגחה, והן מצד הצרכים הפיזיים הנחוצים להם.
לאחרונה, נכנס מושג חדש ללקסיקון המושגים המשפטיים בדיני משפחה אשר נקרא: "אחריות הורית משותפת". האם מושג זה בא להחליף את המושג משמורת משותפת ? מתברר שלא ממש ! אלא מהי ? המושג אחריות הורית משותפת הוא לא יותר מאשר ביטוי אשר בא לטשטש את הרווח והפער מבחינה לשונית בין משמורת עיקרית לזמני שהות, על אף שבפועל מבחינת זמני השהות של הילדים אצל כל הורה לא השתנה דבר.
הסדר כביל בין הורים לגבי זמני שהות של כל אחד מהם עם הילדים מחייב אישור בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לא יערים קשיים מיוחדים על הורים שיגיעו אליו לאשר הסכם של משמורת עיקרית מול זמני שהות או משמורת משותפת, וזאת ככל שבית המשפט לא רואה כי הדבר עומד בניגוד לטובת הילד.
כאשר אין הסכמה בין הורים לגבי הסדרי השהות, בית המשפט ידרש להכריע בסוגיה על פי החוק והפסיקה הרווחת, כאשר עיקרון טובת הילד הוא זה אשר אמור לעמוד לנגד עיניו של השופט מעל כל שיקול אחר.
כמו בכל סוגיה שבמשפט, עיניו של השופט פונות ראשית לחוק הרלוונטי. ומה אומר סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ? "…. רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם…." ובהמשך הסעיף כתוב: "אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
אם כן, רואים אנו כי יש לאימהות עיגון יציב בחוק המכונה "חזקת הגיל הרך" ואשר קובע כי חזקה שטובת הילדים עד גיל 6 להיות במשמורת האם בנסיבות רגילות ועל פי הסיפא של הסעיף נדרשות נסיבות מיוחדות בכדי לפסוק אחרת.
מבלי להתייחס ליתרון שהחוק נותן לאם במשמורת הילדים, יש על פניו היגיון בקביעת חזקת הגיל הרך מהטעם שכאשר הורים מפסיקים לגור תחת קורת גג אחת יש לקבוע במידי, ועוד בטרם יתבררו הסוגיות המורכבות שבמחלוקת בין ההורים, היכן ישהו הילדים ברוב הזמן ובביתו של מי מההורים יקיימו את מרכז החיים שלהם. אך עם זאת, יש הבדל בין פסיקה של משמורת ילדים זמנית והסדרי שהייה זמניים למי מבין ההורים לבין קביעה של משמורת ילדים קבועה.
כידוע, עד לפני מספר שנים נשא האב ברוב נטל תשלום דמי מזונות לילדים ועל כן אבות מהמעמד הסוציו אקונומי הממוצע ומטה נאלצו לעבוד קשה והרבה, עד שלא יכלו להרשות לעצמם לקחת את הילדים לזמני שהות מעבר להסדרי השהייה המקובלים. האבסורד היה שגם אם הילדים היו במשמורת משותפת עדיין נדרש האב לשאת ברוב נטל המזונות ועל כן משמורת משותפת היתה נחלתם של הורים אמידים בלבד.
פסק הדין של בית המשפט העליון משנת 2017 ב- בע"מ 919/15 שינה את מאזן נטל תשלום מזונות הילדים אשר חל על כל אחד מההורים באופן שלגבי ילדים מעל גיל 6 אשר נמצאים במשמורת משותפת, ובשעה שלשני ההורים הכנסה פנויה זהה, לא יחייבו את מי מבין ההורים להעביר על פי מזונות ילדים – הדין החדש האחד לשני וכאן מתקיימת למעשה משוואה אשר מאפשרת לאב ולילדים לשהות ביחד הרבה יותר זמן מבעבר.
אבות רבים עדיין מתמקדים ביתרון שנותנת לאם חזקת הגיל הרך ועל כן נמנעים מלדרוש משמורת משותפת. לפעמים אפילו המחשבה על מאבק משפטי מול האם אשר מערימה קשיים רבים בדיון על משמורת המשותפת מונעת מהם להתחיל את הדיון בסוגיה זו. כאן למעשה ובנקודת זמן זו צריך בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ובפסיקה אקטיבית צריך לחזק את ידיו של כל אב אשר יתבע משמורת משותפת ככל שאין נסיבות מיוחדות להורות אחרת.
כפי שנאמר לעיל יש הגיון בקביעת חזקה בדבר משמורת עיקרית לאחד מן ההורים כאשר הורים מפסיקים לגור תחת קורת גג אחת ואולם ההיגיון, הצדק וטובת הילדים אומרים שיש לקבוע משמורת משותפת ככל שאין הסכמה בין ההורים כחזקה אם אין נסיבות מיוחדות אשר יקבעו אחרת ובין היתר ברור כי אם אב לא ידרוש משמורת משותפת לא ניתן להגיד כי קופח באי קבלתה.
אם כן, אב אשר מעוניין במשמורת משותפת על הילדים לא יקבל אם לא ידרוש זאת והטעם המרכזי לקבלת המשמורת המשותפת הינו כי זה גם היה הקשר בין האב לילד בעת שהאב והאם והילד גרו תחת קורת גג אחת. כל טענה או קביעה כנגד אב אשר גידל את הילד, טיפל בו במסירות וטיפח אותו במשך שנים בבית אחד עם האם ואשר אין בהם בכדי להוביל לקבלת משמורת משותפת מהווה עלבון לאב ופגיעה במסוגלות ההורית של האב ופגיעה בטובת הילד.
יש לזכור כי לרוב הוריו של ילד הם האפוטרופוסים הטבעיים שלו ואין לאף הורה יתרון על פני ההורה השני הן במובן של החובות והן מבחינת הזכויות כלפי הילד. ביטול אפוטרופסות על קטין הינה צעד חריג ביותר והוא מתקבל רק במקרים נדירים בשונה ממשמורת ילדים אשר הינה חלק בלתי נפרד מה – אפוטרופסות.
ולסיכום, לכל ידוע שטובת הילדים הינה לשהות במחיצת שני ההורים באופן שווה ועל כן חזקת הגיל הרך איננה צריכה להיות יותר מאשר יתרון זמני שנותן החוק לאם או לאב לאחר שבני הזוג מפסיקים לגור תחת קורת גג אחת.
אז מה צריך האב לעשות ? האב צריך להיות פעיל בחיי הילדים בזמן שהוא גר עם האם ולאחר הפירוד לדרוש משמורת משותפת, אפילו זמנית, בין אם בהסכמת האם ואם אין הסכמה אז בתביעה לבית המשפט.
מחבר: שאול מני נוי
אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה
