כיום, כאשר אנחנו חיים בעידן שבו נשים מפתחות קריירה במקביל לבעל או לבדן, נשאלת השאלה האם ניתן לחייב אם לשלם מזונות ילדים, באילו תנאים, באיזה סכום וליד מי ? את הרקע לחיוב אדם במזונות ילדים ואת התשובות לשאלות אלו ניתן לקבל במאמר זה.

אין ספק שעל פי ההיסטוריה של דתות המונותאיסטיות בכלל והיהודית בפרט הורגלנו שרק האב חייב בפרנסת ילדיו, כלומר מזונות ילדים, ובעת הצורך גם בפרנסת אשתו, כלומר מזונות אישה. בהגדרתם, דמי מזונות הינם כל צרכים הדרושים לצורך מחיה והם כוללים מזון, ביגוד, הנעלה, קורת גג למגורים, חינוך ורפואה וכד'.

חיוב במזונות ילדים יתבצע לרוב כאשר ההורים של הילדים כבר אינם גרים יחד ומטבע הדברים כבר אינם מקיימים משק בית משותף. החוק השולט בישראל הינו החוק האזרחי הקובע שמזונות הילדים יפסקו על פי הוראות הדין האישי, ובמקרה של יהודים על פי הדין העברי.

הדין העברי קבע עוד מקדמת דנא, על פי השולחן ערוך ומשנה תורה לרמב"ם כי האב לבדו חייב בכל מזונות ילדיו בחובה משפטית עד גיל 6 תחילה ובחובה מוסרית עד גיל 15 ויותר. תקנת הרבנות הראשית תש"ד האריכה את החובה המשפטית בחיוב המזונות לילדים עד גיל 15, החוק האזרחי בישראל האריך את החיוב עד גיל 18 ובית המשפט העליון האריך את החיוב עד תום שירות החובה בצה"ל.

יודגש, כי כל הארכה בגיל החיוב והיקפו נפלה רובה ככולה על כתפי האב ובמיוחד בעת שהחיוב במזונות הילדים הוחל עליו כאשר הילדים היו מתחת לגיל 15. לצורך חיוב האב במזונות הילדים, לא הופחתו מהאב סכומים שהוא מוציא על הילדים כאשר הם נמצאים אצלו בזמני שהות, ולא נלקחו בחשבון הכנסות האם שיכלו להיות גבוהים משל האב.

ניתן להגיד שהרגרסיה בגובה והיקף חיוב האב במזונות הילדים החלה עוד מאז קום המדינה ונמשכה עד שבית המשפט העליון שינה את הנורמה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית שנהגה קודם לכן, תוך שהוא מבטל, לכאורה, באמצעים משפטיים אזרחיים את תקנת הרבנות הראשית תש"ד ומשנה פסיקה קודמת רבת שנים של בית המשפט העליון.

בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית נקבע כי כאשר ההורים חולקים משמורת משותפת על הילדים מעל גיל 6 ולכל אחד מההורים הכנסה פנויה שווה, אין לחייב העברת מזונות מהורה אחד להורה השני. עוד נפסק כי מדובר בהסדר שיכול להתקיים גם במקרים שההורים אינם חולקים משמורת משותפת או כאשר להורים הכנסות שונות.

מכאן אנחנו למדים שהחיוב העיקרי במזונות שיחול על ההורים הינו היחס שבין היקף זמני השהות שיש לו עם הילדים לבין ההכנסה הפנויה, כאשר גובה הצרכים של הילדים הינו נתון כמעט קבוע.

לגופו של עניין, על פי בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, ככל שהילדים יהיו יותר אצל האב מאשר אצל האם וככל שלאם תהיה הכנסה פנויה גדולה מהאב, כך ניתן לחייב את האם להעביר לאב תשלום לכיסוי מזונות הילדים בביתו שלו.

יש לציין כי על אף האמור בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, בתי המשפט לענייני משפחה ובוודאי בתי הדין הרבניים, יערימו קשיים רבים כנגד האב לעומת האם. לפיכך, חשוב מאוד להתייעץ לפני שנכנסים להליך של תביעת האם למזונות הילדים ויש כמובן משמעות מכרעת לייצוג המקצועי שלוקחים לטיפול בסוגיה זו.

אנו נמצאים במאה העשרים ואחת ונשים כבר מזמן לא מכבסות בגדים בידיים ולא אופות בתנורי חימר. נשים כבר לא נוטלות לבדן את האחריות על תחזוקת הבית והטיפול בילדים, וגברים כבר לא נוטלים על עצמם לבד את נטל פרנסת הבית והמשפחה. למעשה, אין כיום שום הבדל, לפחות בפוטנציה, בין המטלות שלוקחות על עצמן נשים ואימהות במסגרת המשפחה לבין אלו שלוקחים על עצמם בעלים ואבות.

אם כן, יש לברר מדוע החוק והפסיקה במדינת ישראל עדיין נותנים לאם זכות עודפת לקבל את המשמורת העיקרית על הילדים והאב נאלץ להסתפק בזמני שהות לאחר שההורים נפרדים, מה שאומר שהאב יתראה עם הילדים פחות מהאם ופחות ממה שהוא והילדים היו רגילים להתראות בזמן שהוריהם גרו תחת קורת גג אחת.

ההגדרה של המושג "משמורת ילדים" הינה מצב עובדתי שבו ילדים שוהים אצל הורה ששומר עליהם. כאשר נקבע כי הורה מסוים יקבל משמורת עיקרית הכוונה היא שהילדים נמצאים אצלו ברוב הזמן הפנוי שלהם וההורה השני יקבל זמני שהות מועטים יותר מהאחר עם הילדים. כאשר נקבעת משמורת ילדים משותפת הכוונה היא שהילדים שוהים זמן שווה אצל כל אחד מההורים.

באופן עקרוני, לא נראה כי יש בעיה להחזיק במושג, הדיי ותיק, משמורת ילדים מהטעם שכאשר ילדים נמצאים אצל הורה מסוים, אזי מטבע הדברים הוא שומר עליהם הן מצד של טיפול והשגחה, והן מצד הצרכים הפיזיים הנחוצים להם.

לאחרונה, נכנס מושג חדש ללקסיקון המושגים המשפטיים בדיני משפחה אשר נקרא: "אחריות הורית משותפת". האם מושג זה בא להחליף את המושג משמורת משותפת ? מתברר שלא ממש ! אלא מהי ? המושג אחריות הורית משותפת הוא לא יותר מאשר ביטוי אשר בא לטשטש את הרווח והפער מבחינה לשונית בין משמורת עיקרית לזמני שהות, על אף שבפועל מבחינת זמני השהות של הילדים אצל כל הורה לא השתנה דבר.

הסדר כביל בין הורים לגבי זמני שהות של כל אחד מהם עם הילדים מחייב אישור בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לא יערים קשיים מיוחדים על הורים שיגיעו אליו לאשר הסכם של משמורת עיקרית מול זמני שהות או משמורת משותפת, וזאת ככל שבית המשפט לא רואה כי הדבר עומד בניגוד לטובת הילד.

כאשר אין הסכמה בין הורים לגבי הסדרי השהות, בית המשפט ידרש להכריע בסוגיה על פי החוק והפסיקה הרווחת, כאשר עיקרון טובת הילד הוא זה אשר אמור לעמוד לנגד עיניו של השופט מעל כל שיקול אחר.

כמו בכל סוגיה שבמשפט, עיניו של השופט פונות ראשית לחוק הרלוונטי. ומה אומר סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ? "…. רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם…." ובהמשך הסעיף כתוב: "אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

אם כן, רואים אנו כי יש לאימהות עיגון יציב בחוק המכונה "חזקת הגיל הרך" ואשר קובע כי חזקה שטובת הילדים עד גיל 6 להיות במשמורת האם בנסיבות רגילות ועל פי הסיפא של הסעיף נדרשות נסיבות מיוחדות בכדי לפסוק אחרת.

מבלי להתייחס ליתרון שהחוק נותן לאם במשמורת הילדים, יש על פניו היגיון בקביעת חזקת הגיל הרך מהטעם שכאשר הורים מפסיקים לגור תחת קורת גג אחת יש לקבוע במידי, ועוד בטרם יתבררו הסוגיות המורכבות שבמחלוקת בין ההורים, היכן ישהו הילדים ברוב הזמן ובביתו של מי מההורים יקיימו את מרכז החיים שלהם. אך עם זאת, יש הבדל בין פסיקה של משמורת ילדים זמנית והסדרי שהייה זמניים למי מבין ההורים לבין קביעה של משמורת ילדים קבועה.

כידוע, עד לפני מספר שנים נשא האב ברוב נטל תשלום דמי מזונות לילדים ועל כן אבות מהמעמד הסוציו אקונומי הממוצע ומטה נאלצו לעבוד קשה והרבה, עד שלא יכלו להרשות לעצמם לקחת את הילדים לזמני שהות מעבר להסדרי השהייה המקובלים. האבסורד היה שגם אם הילדים היו במשמורת משותפת עדיין נדרש האב לשאת ברוב נטל המזונות ועל כן משמורת משותפת היתה נחלתם של הורים אמידים בלבד.

פסק הדין של בית המשפט העליון משנת 2017 ב- בע"מ 919/15 שינה את מאזן נטל תשלום מזונות הילדים אשר חל על כל אחד מההורים באופן שלגבי ילדים מעל גיל 6 אשר נמצאים במשמורת משותפת, ובשעה שלשני ההורים הכנסה פנויה זהה, לא יחייבו את מי מבין ההורים להעביר על פי מזונות ילדים – הדין החדש האחד לשני וכאן מתקיימת למעשה משוואה אשר מאפשרת לאב ולילדים לשהות ביחד הרבה יותר זמן מבעבר.

אבות רבים עדיין מתמקדים ביתרון שנותנת לאם חזקת הגיל הרך ועל כן נמנעים מלדרוש משמורת משותפת. לפעמים אפילו המחשבה על מאבק משפטי מול האם אשר מערימה קשיים רבים בדיון על משמורת המשותפת מונעת מהם להתחיל את הדיון בסוגיה זו. כאן למעשה ובנקודת זמן זו צריך בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ובפסיקה אקטיבית צריך לחזק את ידיו של כל אב אשר יתבע משמורת משותפת ככל שאין נסיבות מיוחדות להורות אחרת.

כפי שנאמר לעיל יש הגיון בקביעת חזקה בדבר משמורת עיקרית לאחד מן ההורים כאשר הורים מפסיקים לגור תחת קורת גג אחת ואולם ההיגיון, הצדק וטובת הילדים אומרים שיש לקבוע משמורת משותפת ככל שאין הסכמה בין ההורים כחזקה אם אין נסיבות מיוחדות אשר יקבעו אחרת ובין היתר ברור כי אם אב לא ידרוש משמורת משותפת לא ניתן להגיד כי קופח באי קבלתה.

אם כן, אב אשר מעוניין במשמורת משותפת על הילדים לא יקבל אם לא ידרוש זאת והטעם המרכזי לקבלת המשמורת המשותפת הינו כי זה גם היה הקשר בין האב לילד בעת שהאב והאם והילד גרו תחת קורת גג אחת. כל טענה או קביעה כנגד אב אשר גידל את הילד, טיפל בו במסירות וטיפח אותו במשך שנים בבית אחד עם האם ואשר אין בהם בכדי להוביל לקבלת משמורת משותפת מהווה עלבון לאב ופגיעה במסוגלות ההורית של האב ופגיעה בטובת הילד.

יש לזכור כי לרוב הוריו של ילד הם האפוטרופוסים הטבעיים שלו ואין לאף הורה יתרון על פני ההורה השני הן במובן של החובות והן מבחינת הזכויות כלפי הילד. ביטול אפוטרופסות על קטין הינה צעד חריג ביותר והוא מתקבל רק במקרים נדירים בשונה ממשמורת ילדים אשר הינה חלק בלתי נפרד מה – אפוטרופסות.

ולסיכום, לכל ידוע שטובת הילדים הינה לשהות במחיצת שני ההורים באופן שווה ועל כן חזקת הגיל הרך איננה צריכה להיות יותר מאשר יתרון זמני שנותן החוק לאם או לאב לאחר שבני הזוג מפסיקים לגור תחת קורת גג אחת.

אז מה צריך האב לעשות ? האב צריך להיות פעיל בחיי הילדים בזמן שהוא גר עם האם ולאחר הפירוד לדרוש משמורת משותפת, אפילו זמנית, בין אם בהסכמת האם ואם אין הסכמה אז בתביעה לבית המשפט.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

עד לא מזמן משמורת ילדים משותפת היתה נתונה להורים מעטים בלבד, בעיקר בהסכמת שניהם. בשנים האחרונות חל בהדרגה שינוי מהפכני בכך שאבות דורשים מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים, פקידות הסעד פתוחות לשמוע זאת ובתי המשפט אף מקדמים את הסידור של משמורת משותפת.

אנחנו עדיין לא שם, אבל משמורת ילדים בגישה החדשה תקדם את הסידור לפיו משמורת ילדים משותפת תהיה ברירת המחדל למשמורת הילדים וזאת ככל ששני ההורים ירצו בכך. ובמה דברים אמורים ?

ילדים הינם ללא ספק אחד מהדברים החשובים לאדם אם לא החשוב מכולם. ואולם כאשר בני זוג, הורים לילדים, נפרדים זה מזה, עולה הצורך לבחון את מעמדו וקרבתו של כל אחד מההורים בחיי הילדים מהטעם ששני ההורים כבר לא יכולים לחיות תחת אותה קורת גג אחת ולשהות עם הילדים ביחד.

הסכמה בין הורים לגבי משמורת והסדרי שהייה תייתר הכרעה שיפוטית, ואולם במידה ולא תהיה הסכמה, לא יהיה מנוס מאשר להביא את הסוגיה בפני הכרעה שיפוטית. הכרעה שיפוטית בעניין משמורת והסדרי שהייה איננה קלה, הגם שמדובר בהכרעה מקצועית שאיננה נמצאת בתחום המקצוע השיפוטי. לפיכך, יאלץ השופט, שהוא גם הפוסק הסופי בסוגיה זו, להיעזר בחוק המתאים לכך ובגורמים מקצועיים חיצוניים לאולם בית המשפט.

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (חזקת הגיל הרך)

סעיף החוק אשר דן בסוגיית משמורת הילדים הינו סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם כי זאת טובתם. כלומר, סעיף החוק קובע שחזקה (חזקת הגיל הרך) כי טובת הילדים עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל האב חל נטל לא קל לסתור את החזקה כי אין זו טובתם.

אין ספק שמדובר במחסום קשה למעבר אשר מונע גם מבתי המשפט וגם מפקידות הסעד אשר ידרשו לתת חוות דעתם בתסקיר בדבר המשמורת והסדרי השהייה לא להעדיף באופן מובהק את האם כמשמורנית.

בעבר נעשו ניסיונות לבטל ו/או לתקן את סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות על ידי חברי כנסת אך ללא הועיל משום שחברי כנסת דתיים בעיקר וחברות כנסת מכל הסיעות התנגדו לשינוי כל אחד מסיבותיו, כאשר הטענה העיקרית שעלתה בפי כולם היתה שטובת הילד עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל לכן אין צורך לשנות את סעיף החוק.

ועדת שניט

לאור התקדמות הדור ולאור הפעלת לחץ חברתי מצד קבוצה גדולה של גברים שרצו בכל מאודם לקחת חלק גדול יותר בחיים של הילדים הוקמה בשנת 2005 על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני ועדת שניט שבראשה עמד פרו' דן שניט. ועדת שניט נדרשה לחוות דעתה ולתת המלצותיה בדבר הסדר המשמורת בין ההורים אשר ישרת את טובת הילד.

וועדת שניט פרסמה את המלצותיה בשנת 2011 (כעבור 6 שנים) ובשורה התחתונה המליצה כי לטובת הילד יש לאפשר לאב לשהות עם הילד באותה מידה שהוא שוהה עם האם, ואף לאפשר לאב לקיים את אותם תנאי מחייה בביתו כשם שהאם מקיימת עם הילד בביתה.

ועדת שיפמן

ואולם שושנה וקוץ בה משום שאבות אשר זכו במשמורת משותפת ואף רצו לקיים זאת בפועל לא יכלו להתמיד בכך משום שהם עדיין נדרשו לשלם מזונות גבוהים. כך נולדה באופן מתבקש בשנת 2006 ועדת שיפמן אשר נדרשה לתת חוות דעתה בדבר גובה המזונות שיש לחייב אב בכלל ובמשמורת משותפת בפרט.

בשנת 2012 פרסמה ועדת שיפמן את המלצותיה אשר קבעו כי יש להפחית מהאב את החיוב במזונות באופן משמעותי בכדי שיוכל לחיות את חייו בכבוד, וכן בכדי לאפשר לאב לקיים משמורת משותפת ואף לעודד אותה לטובת הילד.

מסקנות ועדת שנית וועדת שיפמן, על אף שהיו מבוססות מחקרית, היו בגדר המלצות שלא יכלו לשנות את החוק ולא את הפסיקה בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי המשפט המחוזיים כערכאות ערעור. רק החלטה של בית המשפט העליון ו/או שינוי בחקיקה כלו להביא את השינוי בפועל שלא רחק היום וגם הגיע.

פסק הדין בבע"ם 919/15

לבית המשפט העליון הגיעו שני ערעורים מהמחוזי על גובה חיוב האב במזונות הילדים. בית המשפט דן בסוגיה במוטב מורחב של 7 שופטים בבע"ם 919/15. בית המשפט העליון בחן את האמור במסקנות ועדת שניט, ועדת שיפמן, חוות דעת משפטית מהיועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים והחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל ולבסוף ביום: 19.7.2017, ניתן פסק דינו.

פסק הדין קובע כי אב לא יצטרך לשלם לאם מזונות כאשר הילדים נמצאים במשמורת משותפת ככל שיש לשני ההורים הכנסות זהות מכל המקורות. אב בעל הכנסה נמוכה מהאם במשמורת משותפת רשאי לדרוש מהאם לשאת בנטל גבוה יותר בחיוב המזונות. וכאשר הילדים נמצאים במשמורת האב ולאם יש הסדרי ראיה או בשמם כיום הסדרי שהייה רשאי האב לחייב את האם לשלם לו, או לחייב את האם לשאת בסכום גבוה למזונות הילדים.

כיצד פסק הדין בבע"ם 919/15, מקדם משמורת משותפת ?

כאמור, בטרם ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15 רוב המזונות היו חלים על האב, וכאשר היה מדובר באב אשר משתכר את הסכום הממוצע במשק ומטה, לא היה נותר לו מהמשכורת אפילו את הסכום המינימאלי לסיפוק צרכיו ההכרחיים. ככל שהיו יותר ילדים משותפים כך הלכה והחריפה הבעיה. האבסורד בנוסחה הקודמת היה שמזונות האב לא היו יורדים מסף מינימום גם אם הוא היה עני מרוד והאם עשירה מופלגת.

תוצאה כזאת היתה גורמת לאב להתרחק מהילדים אשר מטבעם הינם בעלי דרישות. לאב היו נפתחים על ידי האם או על ידי המוסד לביטוח לאומי תיקים בהוצאה לפועל, ומכל זה היו הילדים הנפגעים העיקריים.

פסק הדין בבע"ם 919/15, קובע כי במשמורת משותפת יהיה האב פתור ממזונות ילדים במידה וגובה ההשתכרות שלו היה זהה להשתכרות של האם. עם זאת, גם החיוב במזונות הילדים מעל גיל 6 יהיה על פי יחס ההכנסות שיש להורים וביחס להסדרי השהות שיש לכל הורה עם הילדים.

משמורת ילדים כבררת מחדל

לפני פסק הדין בבע"ם 919/15, היה בית המשפט מפחית לאב במשמורת משותפת 20 אחוז מגובה המזונות שהיה אמור לשלם כאשר הילדים היו במשמורת האם. ברור כי במשמורת משותפת היה האב מוציא הרבה יותר מעשרים אחוז מגובה המזונות אשר מופחתים לו, ולפיכך ככל שהיה מדובר באבות בעלי הכנסה ממוצעת ומטה סידור כזה היה מרחיק את האבות ממשמורת משותפת.

משמורת ילדים בגישה החדשה

על פי סידור המזונות החדש אין כל מניעה שמשמורת משותפת מעל גיל 6 ואף למטה מכך תהיה ברירת המחדל כאשר האב ירצה זאת, ובמיוחד לאור העובדה שבתי המשפט מתחילים לעודד זאת. הגם שאימהות מעוניינות כיום יותר מבעבר לפנות לעצמן זמן להגשמה עצמית.

לפרטים נוספים צור קשר

המושג משמורת ילדים משותפת בהגדרה הינו מצב עובדתי שבו הילדים שוהים אצל כל אחד מההורים הפרודים ביניהם במידה שווה. משמורת משותפת ניתנת להתקבל בהסכמה בין ההורים או באמצעות החלטה שיפוטית.

ככלל, בכדי שהסכמות בין הורים לילדים ובינם לבין עצמם, לרבות משמורת ילדים או הסדרי ראייה יחייבו מבחינה משפטית עליהם לקבל תוקף של פסק דין מערכאה שיפוטית, בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני.

על פי הדין העברי, אשר איננו דן במשמורת משותפת כלל, בנות ישהו במשמורת האם לתמיד, הבן עד גיל 6 ולאחר גיל 6 יעבור למשמורת האב. כמובן שלאב תהיה האפשרות לפגוש את הילדים וכאשר הבנים יהיו אצל האב גם האם תהיה זכאית לשהות עימם.

הדין האזרחי שונה באופן שאין הוא מבדיל בין בנים לבנות בעניין המשמורת וסעיף 25 ל- חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") אף קובע את חזקת הגיל הרך ולפיו טובת הילד לשהות במשמורת העיקרית של האם עד גיל 6.

הפסיקה בבתי המשפט עוד הקצינה בעבר שמשמורת הילדים לאם תהיה גם לאחר גיל 6 על פי כלל ההמשכיות והכלל שאין מפרידים בין אחים כאשר אחד מהם נמצא מתחת לגיל 6 והאחרים מעל גיל 6.

מכאן התקבלה תוצאה שהאם אשר הקדימה תביעה למשמורת ילדים ללא התנגדות האב, או בהסכמתו מראש, זכתה במשמורת העיקרית של הילדים מיום שנולדו ועד גיל 18.

עם זאת, על אף שחוק הכשרות נותן לאם את היתרון לקבל את משמורת הילדים עד גיל 6 על פי חזקת הגיל הרך, עקרון טובת הילד גובר ועל כן אין מניעה מצד האב לקבל משמורת משותפת ואף משמורת עיקרית גם כאשר הילד נמצא מתחת לגיל 6 אם יוכיח שמדובר בהסדר אשר מיטיב עם הילד.

אם כן, על פי עקרון טובת הילד ניתן להגיד שהאב יכול לזכות במשמורת עיקרית או משותפת בכל גיל של הילדים.

בפסקי דין מנחים של בתי המשפט המחוזיים בעבר נקבע כי במשמורת משותפת האב ישלם שבעים וחמישה אחוז, או 80 אחוז מגובה המזונות שהיה משלם אילו היו הילדים במשמורת עיקרית של האם. ואולם, בע"מ 919/15, פלוני נ' פלונית עשה רפורמה בחיוב האב ב- מזונות ילדים שיחולו על שני ההורים בכלל, ומעל גיל 6 במשמורת משותפת בפרט.

בע"מ 919/15 קבע כי במשמורת משותפת לילדים מעל גיל 6, כאשר ההכנסה הפנויה של שני ההורים זהה, אף אחד מההורים לא יעביר תשלום מזונות להורה השני. משמעות הפסיקה הינה שהנוכחות של אבות בחיי הילדים הולכת וגדלה.

משמורת משותפת יכולה להיות הסדר טוב ומיטיב עם הילדים וההורים ואולם יש לקחת בחשבון שמדובר בהסדר אשר קובל את שני ההורים לגור באזור מגורים סמוך, בעיקר באזור המגורים האחרון שבו גרו בני הזוג בטרם חדלו לגור ביחד.

כמו כן, הסדר של משמורת משותפת מאפשר, אבל לא מחייב, לקיים הורות משותפת אשר בנויה על קשר שוויוני של שני ההורים עם הילדים ואיזון ראוי בהוצאות שכל הורה צריך להוציא על הילדים.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

למידע נוסף וסיוע ניתן להתקשר אלינו לטלפון מספר :  03-6132225 

או צור קשר בהודעה כתובה ונחזור אליך בהקדם

מאמרים נוספים בנושא

משמורת ילדים  |  אפוטרופסות  |  הורות  |  הורות משותפת  |  אבהות  |  בדיקת אבהות  |  בדיקת מסוגלות הורית | משמורת ילדים לאבא