הקדמה
בית המשפט דחה מספר עתירות של אישה למתן סעד הצהרתי ברכוש אשר לפיהן מגיע לה חלק גדול יותר מהאיש ברכוש המשותף בהתבסס על טענות של אלימות במשפחה שחוותה היא והילדים המשותפים מצד האיש, לכאורה, במשך שנות הנישואין. וכן, על רקע פערים כלכליים שנוצרו בין הצדדים ובהינתן כי הגדישה את כל חייה לבית ולילדים, מה שמנע ממנה להתפתח או לרכוש השכלה וכן בגין הברחות כספים שביצע האיש לשיטתה מחשבון הבנק המשותף.

רקע עובדתי
מדובר בבני זוג לשעבר אשר נישאו כדת משה וישראל בשנת 1988 והתגרשו בשנת 2019. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים שכבר היו בגירים במועד פתיחת ההליכים המשפטיים בין הצדדים. שניים מבין שלושת הילדים מוכרים במוסד לביטוח לאומי כנכים על רקע בעיות בתחום בריאות הנפש.

לאיש ולאישה היתה דירה משותפת ובחודש ספטמבר 2017, הגיש האיש כנגד האישה תביעה לפרוק שיתוף. כבר בחודש פברואר 2017, עזבה האישה את הדירה לבית הוריה, לטענתה, על רקע אלימות שנהג בה האיש. האיש טען שהאישה עזבה את הדירה בכדי לחיות עם גבר אחר. עד למועד מתן פסק הדין הנידון במאמר זה נמכרה הדירה לצד ג'. עד למכירת הדירה, האיש ושלושת הילדים המשותפים נשארו לגור בה.

בחודש מרץ 2018 הגישה האישה כנגד האיש שלל תביעות ובקשות למתן סעדים בענייני חלוקת רכוש לרבות תביעה לדמי שימוש בדירה המשותפת ובחודש מרץ 2019 הגישה האישה כנגד האיש גם תביעה נזיקית לפיצויים בגובה של חצי מליון ₪, בגין הנזק, לכאורה, שגרם לה האיש לנוכח התנהגותו האלימה כלפיה במשך שנות הנישואין, ובגין הנזק הנפשי שגרם לילדים, ממנו הם סובלים עד היום.

בהסכמת הצדדים קבע בית המשפט את יום: 1.1.2018, כמועד הקרע לצורך ההתחשבנות הכספית בין הצדדים, שמיום זה כל נכס שנצבר על ידי מי מהצדדים יהיה שיך לו בלבד, בין אם בזכות ובין אם בחובה.

פסק הדין נשוא מאמר זה נתן מענה לתביעות הרכוש שהגישה האישה, ואולם תביעת הנזיקין שהגישה האישה כנגד האיש המתינה לדיון שמיעת ראיות וחקירת פסיכיאטרית מומחית שהגישה לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית.

בית המשפט פסק כדלהלן:
ביום: 5.3.2023, ניתן פסק דין מפורט על ידי השופטת עפרה גיא, בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד בנושאים שעל הפרק, ובלשונו של מחבר מאמר זה נכתב כך.

סעיף 5. (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") קובע בצורה ברורה שבמועד פקיעת נישואי בני הזוג זכאי כל אחד מהם למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט חריגים המפורטים בסעיף 5. (א) (1) – (3) לחוק זה.

מנגד קובע סעיף 8 לחוק יחסי ממון שעל אף האמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, רשאי בית המשפט לקבוע, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, שחלוקת המשאבים בין בני הזוג לא תתבצע באופן שווה, כלומר לא תחולק מחצה על מחצה ובית המשפט רשאי לקבוע גם תקופות זמן בהם יחולקו או לא יחולקו המשאבים בין בני הזוג.

מכאן יוצא שסעיף 5 לחוק יחסי ממון הוא הכלל וסעיף 8 הוא החריג לכלל, וכידוע נטל הראיה חל על הטוען כי סעיף 8 לחוק מקנה לו זכות גדולה מהזכות הניתנת לו על פי סעיף 5 לחוק.

פסק הדין מגלה כי לאיש שלושה מקורות הכנסה. האחד הינו קצבת נכות מאת המוסד לביטוח לאומי. השני הינו קצבת נכות מאת משרד הביטחון, והשלישי הינו קבלת פנסיה מוקדמת בגין פרישתו מהעבודה על רקע מחלת סכרת ממנה סבל.

האישה עתרה לקבל חלק מזכויות הפנסיה של האיש אך בית המשפט קבע כי לאישה אין חלק בהכנסות אלו מהטעם שהכנסות אלו נופלות בגדר החריגים המפורטים בסעיף 5. (א) (1) – (3) לחוק יחסי ממון.

האישה ביקשה להגדיל את החלק שלה ברכוש המשותף על חשבון האיש בעזרת השימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בטענה כי היה אלים כלפיה וכו'. בית המשפט דחה גם טענה זו וקבע כי את סעיף 8 לחוק ניתן להחיל בנסיבות מיוחדות וקיצוניות שאינן מתקיימות בתיק זה.

בית המשפט ציין כי מקומו של סעד לפיצוי בגין אלימות, הגם שלא מצא כי מדובר בטענות העולות כדי החלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון אף אם יוכחו, הינו בדרך של הגשת תביעה נזיקית שממילא כבר הוגשה בתיק זה.

וכן, בית המשפט פסק כי לא הוכח בפניו שהאישה חסרת יכולת כושר השתכרות עתידית וכל הטיית נוסחת האיזון השווה בין הצדדים לטובתה עשויה לפגוע באיש מהטעם שהכנסותיו משמשות לצורכי מחייה ולכיסוי הוצאותיו על בעיות הבריאות מהן הוא סובל.

האישה טענה כי נמנע ממנה לפתח קריירה במהלך הנישואין עקב התנהלות האיש, אך בית המשפט דחה גם טענה זו ופסק כי לא נטען ולא הוכח כי במהלך הנישואין האישה ביקשה ללמוד מקצוע, או לפתח קריירה והדבר נמנע ממנה עקב מחויבותה לטיפול במשפחה או בעטיו של האיש.

האישה טענה כי האיש צריך להשיב לה כספים מהטעם שבמשך השנים הוא הבריח כספים משותפים בהיקף גדול. האיש הכחיש וטען שמיום שהאישה עזבה את הבית הוא זה ששילם הלוואות ששני בני הזוג לקחו מהחשבון המשותף ואת כל ההוצאות שלו ושל שלושת ילדי בני הזוג ובנות זוגן. בית המשפט דחה את טענת האישה, שאף לא הוכחה, גם בעניין זה.

יתרה מזאת, בית המשפט חייב את האישה במחצית יתרת סכום ההלוואות שבני הזוג לקחו ובמחצית מיתרת החובה בחשבון הבנק המשותף שעדיין נשאר פתוח עקב יתרת החובה בחשבון.

האישה עתרה גם לקבל את חלקה בדמי השימוש שעשה האיש בבית משום שלטענתה עזבה את הבית כתוצאה מאלימות, לכאורה, שנהג בה האיש ולפיכך מגיע לה תשלום מהאיש שמנע ממנה ליהנות מהשימוש בחלק שלה בבית בהיותם שותפים שווים בו. בית המשפט דחה גם עתירה זו וציין כי עובדתית, עזבה האישה את הבית מרצונה, מבלי שנדרשה לעשות כן ומבלי שהוכיחה, נכון למתן פסק הדין, שעזיבתה את הבית היתה מוצדקת או נכפתה עליה.

ולמעשה, הצדדים היו תמימי דעים בכך שהאיש לא עשה שימוש בלעדי בבית המשותף, שכן בבית נותרו להתגורר שלושת ילדיהם הבגירים של הצדדים ובנות זוגם והאישה לא הביאה לבית המשפט אומדן כספי הקובע מה חלקו של האיש בבית. וכן, הוכח בפניי בית המשפט שהאישה היתה מגיעה לדירה בכל זמן שחפצה ואף נהגה בדירה כמנהג בעלים.

מכל האמור לעיל עולה כי בית המשפט דחה בדין ובצדק את כל התביעות שהגישה האישה. דבר אחד היה חסר בפסק הדין והוא לחייב את האישה בהוצאות משפט, שאם היה בית המשפט דוחה עתירות מצד איש כמו שדחה את עתירות האישה, בית המשפט היה, ללא כל ספק, מחייב את האיש בהוצאות משפט, ואפילו על הצד הגבוה.

סיכום ומסקנות
מהאמור בפסק הדין הנדון עולה כי פרט לחיוב האישה בהוצאות משפט עשה בית המשפט צדק עם האיש כאשר דחה בזו אחר זו את טענות האישה אשר רצתה לרושש את האיש ולהשאיר אותו בלא כלום אף שמדובר באדם חולה בגוף ונפש אשר טיפל בעצמו ובשלושת ילדיו כאשר שניים מהם מוכרים במוסד לביטוח לאומי כנכים על רקע בעיות מתחום בריאות הנפש.

האם מדובר ברוע לב מצד האישה, או באכזריות או בתיאור אחר ? ישפוט מי שקורא מאמר זה ויגיע למסקנה שלו !