יישוב סכסוך בין בני משפחה הינו הליך גישור אשר מתקיים ביחידת הסיוע שליד בתי המשפט לענייני משפחה או ליד בתי הדין הדתיים. מדובר בהליך חובה שיש לעבור בטרם ניתן להגיש תביעות בין צדדים לסכסוך. מטרתו של ההליך הינו לאפשר לצדדים להגיע להסכמות ביניהם שיקבלו לאחר מכן תוקף של פסק דין. בני משפחה מוגדרים בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה-2014 ובחוקים נוספים כגון: החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959, ועוד.
טופס בקשה ליישוב סכסוך איננו צריך להכיל כל מידע למעט הפרטים האישיים של הצדדים אשר יאפשרו ליצור עימם קשר. הליך הגישור מתקיים בדרך כלל מול עובדת סוציאלית, על אף שהחוק מאפשר גם לבעלי מקצוע נוספים אשר עברו הסמכה לגישור לגשר בין הצדדים.
תוכנית הגישור ביחידת הסיוע מתוכננות לארבע מפגשים שהראשון בהם הינו מתן מידע, המפגש השני הינו מפגש היכרות והשלישי והרביעי הינם מפגשי תיאום, או בראשי תיבות פגישות מהו"ת. במקרים מסוימים ניתן להמשיך למפגשי גישור נוספים.
החוק מחייב להגיע לפגישת הגישור הראשונה וככל שאחד מהצדדים איננו מודיע כי הוא מוותר על המשך הגישור אז גם לאחרות, אך החוק איננו מחייב להסכים לדבר. סעיף 3 (ב) (1) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה אמנם קובע כי אי התייצבות לפגישת הגישור כמוה כאי התייצבות לדיון משפטי, ואולם בפועל הדבר לא נאכף כלל.
הליך יישוב סכסוך הוא הליך גישור וולונטארי מטעם המדינה ובתי המשפט אשר יכול לחסוך לצדדים לסכסוך זמן, טרחה וממון, אך גם למדינה יש אינטרס לסיים את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט בכדי לחסוך לעצמה משאבים שיפוטיים יקרים. כמו כל הליך של גישור, הליך של יישוב סכסוך הינו הליך חסוי שפרטיו אינם נמסרים אפילו לבית המשפט. יחידת הסיוע שליד בתי המשפט מיידעת את בית המשפט רק כאשר הצדדים לסכסוך אינם מעוניינים להתנהל בהליך של הגישור בכל שלב שהוא, עד אישור הסכם ביניהם שיקבל תוקף של פסק דין.
כבר היה מי שאמר לדוגמא שכאשר שניים מתווכחים למי שייך תפוז מסוים, במשפט יכול השופט להכריע למי הוא שייך על פי הראיות שיוצגו בפניו, ואולם בהליך של גישור ניתן לבדוק מה לכל אחד מהצדדים חשוב בתפוז ובהתאם לצורך יכול אחד מהצדדים למשל לחשוק במיץ של התפוז והשני בקליפה. כך ניתן להביא את הצדדים להסכמה שכל אחד יקח מהתפוז את מה שחשוב לו מבלי שיצטרכו להיכנס להליך משפטי ארוך של הבאת ראיות, עדים וכיוצא בזה.
ואולם בהליך של יישוב סכסוך לא הכל ורוד, כאשר במקרים רבים ידו של החזק מבני המשפחה ובעל הנוכחות וההשפעה תהיה על העליונה. וכן, מדובר בהליך קצר, אשר לעיתים איננו לוקח בחשבון משמעויות של נושאים אשר עלולים לצוץ בעתיד. בניגוד אולי למה שניתן לחשוב, לרוב ידן של נשים היא על העליונה בהליכי הגישור וזאת מהטעם שלאישה יש זכות עודפת לקבל את משמורת הילדים ואת המזונות שלהם ובגישור הרבה יותר קל למגשרות להיצמד לזה.
חשוב לציין כי הליך של יישוב סכסוך מוגדר כהליך אשר מטרתו להביא את הצדדים להסכם וכל עוד אין הוא פוגע בעקרון טובת הילדים או נוגד את תקנות הציבור הוא יכול להתקבל ביחידת הסיוע או בבית המשפט או בית הדין הרבני גם אם הוא מקפח בהרבה את אחד מהצדדים. מכאן ניתן להבין שזה גם חסרונו הגדול של ההליך.
יצוין כי הליכי גירושין בין בני זוג הינם הליכים מורכבים ובעלי השלכות לשנים רבות קדימה, ועל כן ככל שיש משותף בין בני זוג כך נדרשת בחינה עמוקה יותר בפרטים אשר יביאו לסיום ההליכים באופן צודק. יש טעם לפגם בכך שהמגשר או המגשרת אינם חייבים להבין כלום בנושאים של דיני משפחה. למעשה, ככל שבין צדדים לסכסוך יש פחות מן המשותף ופחות נושאים שבמחלוקת כך הליך של יישוב סכסוך יכול להתאים יותר.
כך למשל, גבר יכול לוותר על רכוש ומשאבים ו/או להתחייב לשלם סכום מזונות ילדים גבוה בשביל להיחלץ מהנישואין ולפתוח דף חדש בחיים, אך בדיעבד יתברר לו כי עשה טעויות קשות בכך. את הנעשה קשה מאוד להשיב לקדמותו והגבר יישאר עם התחייבויות אשר יכבידו עליו מאוד במשך שנים ארוכות.
וכן, ביישוב סכסוך אין פתרון מסודר לברר חשד או חשש לכך שאחד מבני זוג העלים כספים או חסכונות מבין הזוג השני ועוד בירור של נושאים נוספים. בעניינים אלו אין מנוס מאשר להגיש תביעה לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה ובמסגרתה בקשה לגילויי מסמכים.
על פי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה יש עיכוב הליכים לזמן מוגדר אשר מונע מהצדדים לסכסוך להגיש תביעות שונות, פרט לבקשות דחופות. לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים ובהעדר הסכמה על הפרטים שבמחלוקת, יש למי שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך 15 ימים להגיש תביעה בכל ערכאה שהוא חפץ בא, שיכולה להיות ערכאה שונה מהערכאה שבה פתח את ההליך של היישוב סכסוך.
לעיתים, יש בזה טעם לפגם משום שהזמן אשר עובר מיום פתיחת הבקשה ליישוב סכסוך וקל וחומר אם בן הזוג השני מגיע לפגישות המהו"ת מאפשר לצד שפתח אל ההליך לצבור מידע על הצד השני אשר יוכל לסייע לו לאחר מיכן להחליט באיזה ערכאה הוא רוצה להגיש את התביעות כך שהמרוץ להגשת הבקשה ליישוב סכסוך רק הפכה להיות מהירה יותר כטקטיקה וללא קשר לעובדה אם ברצונו של פותח הבקשה להגיע להסכם או לא.
לבתי הדין הרבני ולבתי המשפט לענייני משפחה יש סמכות מקבילה לדון בנושאים שונים במשפחה. אמנם הם מחויבים לפסוק על פי אותו הדין, ואולם בגלל שקיימות בניהם פרשנויות שונות לדין, האפשרות שעל אותה התביעה יתקבלו תוצאות שונות קיימת ואף מתקיימת. בתי הדין הרבני ובמיוחד בתי המשפט לענייני משפחה לא אהבו זאת וניסו להימנע מכך ככל הניתן, אך ללא הצלחה רבה.
משום שאין אפשרות לדון באותו הנושא בשתי הערכאות נקבע שמי מבני הזוג שהקדים תביעות לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה, קנה את הסמכות של אותה הערכאה לדון בהמשך הסכסוך, למעט ענייני נישואין וגירושין שהם בסמכות בלעדית של בית הדין הרבני. מכאן נודע המושג מרוץ הסמכויות בין בית הדין לבית המשפט אשר דרבן את כל אחד מהצדדים להגיש תובענות ראשונות לערכאה אשר נראית לו טובה עבורו לדיון בסכסוך.
כאן הגיע החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה והוסיף עוד שמן למדורה וספק רב אם החוק נחוץ כאשר ידוע שהחוק ממריץ צדדים להגיש את הבקשה לישוב סכסוך בהיותה בקשה פשוטה שלא עולה דבר ואין לכתוב בה דבר למעט פרטים אישיים. מנגד יש לבקשה זו כאמור משקל רב להמשך התביעות והדיונים בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה.
