במשך שנים רבות עמדו בתי המשפט לענייני משפחה, השלום קודם לכן, ובתי המשפט המחוזי בחוסר אונים מול חוסר הצדק וההיגיון בחיוב האב במזונות ילדים. דבר זה נבע מפסיקה מחייבת של בית המשפט העליון שניתנה לאחר הקמת מדינת ישראל אשר מנעה מבתי המשפט קמא לשנות מההפליה. ובמה דברים אמורים ?
חוק המזונות
סעיף 3.(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע כי חובת המזונות חלה על אדם על פי הוראות הדין האישי- דתי החלים עליו, ופרשנות מפורטת לדין העברי בעניין זה הובאה על ידי השופט א. שינבוים בפס"ד פורטוגז נ' פורטוגז בשנת 1982 במוטב של שלושה שופטי בית המשפט העליון.
פסק דין פורטוגז
בפסק דין פורטוגז נקבע כי האב חייב לבדו בצרכים ההכרחיים של הילדים עד גיל 15, ומגיל 15 ועד 18 חלה על ההורים חובה משותפת מדין צדקה בדמי מזונות ביחס להכנסות הפנויות שיש לכל אחד מהם. הלכה למעשה, אבות היו משלמים את רוב המזונות מגיל אפס ועד 18, דבר אשר לא הותיר לאב אשר השתכר את השכר הממוצע במשק דבר למחייתו.
מזונות ילדים – הדין החדש
הפסיקה בבע"ם 919/15, הורידה את החיוב אשר חל על ההורים בדין צדקה מגיל 15 לגיל 6. מדובר בהפחתה של 9 שנים אשר אף מתיישבת כהלכה עם עיקרי הדין העברי אשר נקבעו על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך.
פסק הדין בבע"ם 919/15, ניתן על ידי השופט ע. פוגלמן במוטב ובהסכמת שישה שופטים נוספים של בית המשפט העליון. מדובר בפסק דין בין 103 עמודים אשר מטעים את היתרונות שיש לשינוי ההלכה על טובת הילדים בהתייחס לדו"ח ועדת שניט ודו"ח ועדת שיפמן שנדרשו (בהתאמה) לדון בנושא חזקת הגיל הרך ומידת נטל מזונות הילדים שיש להטיל על כתפי האב והאם.
על פי הדין החדש על האב תחול חובה לספק את הצרכים ההכרחיים של הילדים עד גיל 6, ולאחר מיכן עד גיל 18 החובה העקרונית של שני ההורים תהיה זהה. לגובה צרכי הילדים, גובה ההכנסות של כל אחד מההורים, היחס בין ההכנסות הפנויות שיש לכל אחד מההורים וזמניי השהות של כל אחד מההורים עם הילדים יהוו את המדד לחיוב האב והאם במזונות הילדים.
אין כל ספק שמדובר בשינוי מהותי של דין החיוב במזונות הילדים, ומעבר לצדק החברתי נועד הדבר על פי המלצות וועדת שיפמן גם לעודד אבות לרצות משמורת ילדים משותפת לטובת של הילדים
