טובת הקטינים גברה על חופש תנועת האם

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

זכויות הגבר – כמה עובדות על חיוב האב במזונות ילדים על פי הדין החדש

מזונות ילדים בהגדרה

הוריו של ילד מחויבים על פי הדין בישראל לספק לו את צרכיו החיוניים הכוללים צרכים פסיכולוגיים וצרכים פיזיולוגיים. צרכים פסיכולוגיים הינם טיפול, השגחה וכד', וצרכים פיזיולוגיים הינם מזונות אשר מוגדרים בגדול כמזון ביגוד והנעלה, מדור ואחזקת מדור.

מזונות ילדים בראייה היסטורית

מזונות ילדים להורים יהודיים נפסקו במשך קרוב לאלפיים שנה, (שנת 150 לספירה) על פי הדין העברי ועד שמדינת ישראל קמה הייתה העדפה ברורה לספק לילדים צרכים פסיכולוגיים על פניי צרכים פיזיולוגיים.

כך למשל על פי הדין העברי משמורת ילדים עד גיל 6 היתה מסורה לאם ומגיל 6 הבן הלך למשמורת האב והבת למשמורת האם. הטעם לכך הינו שהאב ילמד את הבן תורה ומקצוע והאם את הבת דרכם של נשים, כך נכתב.

עניין סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים היה כמעט ברור מאליו, שהרי מטבע הבריאה הורים לא יזניחו את ילדיהם ולא ירעיבו אותם למוות. אכן, היו מקרים מועטים בהם הורים מסיבות שונות, בעיקר מאונס, לא סיפקו לילדים את הצרכים הפיזיולוגיים כהלכה, ועל כן הרמב"ם במשנה תורה (שנת 1180 לספירה) והרב יוסף קארו (שנת 1600 לספירה) הרחיבו את ההלכה, אך בשום פנים ואופן לא על חשבון סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים.

פסיקת מזונות ילדים מאז קום המדינה

בתקופת המנדט הבריטי ערב הקמתה של מדינת ישראל נזעקו שני הרבנים הראשיים דאז לקבוע תיקון לדין העברי בכדי להציל לכאורה את האימהות וילדי ישראל מרעב והם קבעו את תקנת הרבנות הראשית תש"ד. בפועל תקנה זו תוקנה על ידם בכדי לפתור בעיות פוליטיות ומשפטיות עם רשויות המנדט.

תיקון תש"ד הביא לכך שחובת סיפוק הצרכים הפיזיולוגים עלה בהרבה על החיוב בצרכים הפסיכולוגיים, ובאקטיביזם שיפוטי חסר רסן נמסרה משמורת הילדים לאם והאב נדרש לשלם סכומים מזונות ילדים עצומים לידי האם. יודגש כי מדובר בכשל משפטי מערכתי חמור מאד מצד בית המשפט העליון אשר נמשך כמעט 70 שנה.

חיוב האב במזונות ילדים על פי הדין החדש

לבית המשפט העליון הגיע תיק בע"ם 919/15 במוטב של 7 שופטים אשר חייב אותו לקבוע את המסגרת הנורמטיבית לפסיקת המזונות וכידוע בית המשפט העליון איננו מחויב להלכות קודמות שיצאו תחת ידו.

לנגד עיניו של בית המשפט העליון עמדו המלצות ועדת שנית, המלצות ועדת שיפמן, האמנה בדבר זכויות הילד, המלצות היועמ"ש של בתי הדין הרבניים ומקרה בו האם והאב נטלו משמורת משותפת על הילדים.

עוד עמדו לנגד עיניו של בית המשפט החובות העצומים שיש לאבות במזונות הילדים, הפגיעה ביכולת של האב לספק לילדים צרכים פיזיולוגים ופסיכולוגיים מעצמו, והצורך לשנות את נורמת חיוב האב במזונות הילדים לאור כל המידע שעמד לנגד עיניו של בית המשפט העליון היתה מתחייבת.

ביום: 19.7.2017 ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15, והשופט עוזי פוגלמן מבית המשפט העליון קבע הלכה חדשה. לא עוד חיוב האב במלוא מזונות הילדים מעל גיל 6, אלא חיוב משותף של שני ההורים על פי יחס ההכנסה הפנויה שיש להם ובהתאם לזמני השהות של ההורים עם הילדים.

כפועל יוצא מכך, הורים בעלי הכנסה פנויה זהה אשר מקיימים משמורת משותפת לא יפסקו מזונות כך שכל אחד מההורים יזון את הילדים כאשר הם עימו. יתרה מכך, במידה ויש לאם הכנסות גבוהות מהאב, יכול ויפסק לה לשלם לאב מזונות ילדים.

האם פסק הדין בבע"ם 919/15 הינו בשורה חשובה לאבות משלמי מזונות ילדים ?

כן, מדובר בבשורה יוצאת דופן אשר מתקנת עוול של 70 שנה לאבות אך לא רק לאבות אלא גם לילדים וזאת משום שהנטל הכלכלי אשר חל בעבר על אבות במזונות הילדים פוחת ולאב תהיה אפשרות לשהות עם הילדים הרבה יותר מבעבר. כך תהיה לאב יכולת גדולה יותר לספק את הצרכים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים של הילד מעצמו והרווח מכך ברור.

אלא שלא הכל ורוד וזאת משום שבתי הדין הרבניים עדיין דבקים בתקנת תש"ד ובתי המשפט לענייני משפחה אינם מקיימים תמיד את ההלכה החדשה כלשונה.

ערעור על בית הדין האזורי לבית הדין הגדול לרוב אינו יעיל. ערעור על פסיקת בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי לעיתים גם הוא אינו יעיל, והסיכוי להפוך פסק דין של בית המשפט המחוזי בבית המשפט העליון גם הוא אינו גבוה.
מכאן שאת מירב האנרגיה יש להשקיע בערכאות הנמוכות יותר והקושי לאב מובנה מעצם העובדה שהאם היא התובעת והאב הוא הנתבע.

עם זאת, יש לברך על ההלכה החדשה בהחלט ולמרות המכשולים ניתן בעזרת ידע מקצועי ונחישות להגיע להישגים טובים בפסיקת משמורת הילדים ומזונות הילדים לעתיד טוב יותר של הקשר בין האב לילדים.

תיקון 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

הורים ביולוגיים מוגדרים כאפוטרופוסים טבעיים של ילדם על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. מכוח האפוטרופסות קנויה להורים החובה והזכות לדאוג לכלל צרכי הילד לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד, שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. וכן צמודה לאפוטרופסות גם הרשות להחזיק בקטין, לקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.

פעולות ההורים מכוח האפוטרופסות מחייבת אותם לשמור על זכויות הילד במשפחה ולפעול בהסכמה בכדי להיטיב עם הילד כפי שהורים מסורים אמורים לנהוג בנסיבות כל עניין ועניין, בכדי לממש הלכה למעשה את תפקיד ההורות.

כאשר הוריו של ילד גרים תחת קורת גג אחת ניתנת לכל אחד מהם אפשרות לדעת פרטים בדבר התקדמות הילד והתפתחותו משום שהמידע הרלוונטי זורם ישירות אל הבית המשותף. אולם במקרה שבו ההורים אינם גרים תחת קורת גג אחת, ונמנע מאחד ההורים לקבל מידע חשוב אודות הילד, פוחתת באופן משמעותי היכולת של ההורה המודר לתרום לקידום ענייניו של הילד ולממש את חובתו וזכותו הבסיסית להורות.

למחוקק הישראלי לקח הרבה שנים להגיע למסקנה שיש לשתף את ההורה הלא משמורן במידע חיוני אודות הילד באותה מידה שבה יש לשתף את ההורה שזוכה במשמורת ילדים, ובאמצע שנת 2010, הוא הוסיף בתיקון 14 את סעיף 18 ב' לחוק אשר מנוסח כדלקמן:

18.   (ב)  גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת.

אלא שלמרבה הצער נמצא שהתיקון לחוק עדיין אינו מיושם בשטח, ובפסק דין ביהמ"ש לתביעות קטנות ב-ת"ק 17825-01-11, רוה נ' ביטוח לאומי, שופכת השופטת לימור רייך אור על סוגיה זו.

עניינו של פסק הדין הינו בתביעה כספית נזיקית של אב שהוא אינו ההורה המשמורן (להלן: "האב") על סך: 31,200 ₪ כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") על הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 18 ב' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הנתבע טען להגנתו שמערכות המוסד אינן ערוכות לרישום כתובות של שני הורים שנפרדו או התגרשו, ולכן לא הועבר לאב מידע אוטומטי.

ביהמ"ש פסק:

"היעלה על הדעת שרק בשל כך שהנתבע אינו מסוגל, תהא הסיבה לכך אשר תהא, לבצע את הוראות החוק, לפטור אותו בלא כלום ובוודאי מלקיים את הוראות החוק ?"

"ברור שהתשובה על כך הינה בהכרח שלילית, על הרשויות לקיים את הוראות החוק, גם אם עניין זה כרוך במכשול שהנתבע טוען כי איננו מסוגל לעמוד בו, שהרי הוראות חוק יש לקיים, כאשר תכלית החוק באה לסייע בידי ההורה שאיננו הורה משמורן, לקבל את כל המידע שנמסר להורה המשמורן ביחס לילדיהם המשותפים."

"המידע שעל הנתבע למסור, צריך שיהא כזה שנמסר להורה המשמורן, כמובן, על כך לא יכולה להיות מחלוקת, מבלי לפגוע ולגרוע מזכויותיו ופרטיותו, כך למשל אין לחשוף במתן המידע את פרטי החשבון של ההורה המשמורן, אליו משתלמת הגמלה, לצורך כך יש להיערך בהתאם ואולם חובה זו חלה על הגוף שמופיע בתוספת של החוק ואין בכך כדי לפגוע בזכותו של ההורה הנוסף לקבל מידע."

בסיכומו של פסה"ד קובע ביהמ"ש שהנתבע הפר חובה חקוקה, והוא מחייב אותו לשלם לידי התובע סך של 3,000 ₪ בגין הצורך לפנות לנתבע מספר לא מבוטל של פעמים על מנת שזה האחרון יפעל ליישום החוק ויספק לידיו את אותו מידע שהוא מספק להורה המשמורן.

יש להדגיש שפסק הדין אינו מציין רק את העובדה שיש לקיים הוראת חוק מפורשת, אלא גם שתכלית תיקון החוק ונחיצותו החברתית עולים בחשיבותם על כל שאר הטענות שנטענו מנגד.

מכאן אנחנו שולחים לכל אב לא משמורן את הקריאה לשמור ולא לוותר על הזכויות שלו כאפוטרופוס והורה, ואנחנו נהיה שם בשבילו בכדי לסייע לו בכך.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה