הסדרי שהות כנורמה
כשמדובר בקשרי משפחה אז הסדרי שהות, הסדרי שהייה, או הסדרי ראייה (בכינויים בעבר), הינם הימים שבהם ילדים להורים פרודים שוהים במחיצתו של כל הורה. על פי עקרון טובת הילד וזכויות הוריו מכוח ה- אפוטרופסות יש לכל אחד מההורים ולילד זכות יסוד קנויה לקיים את קשר ההורות ולבלות זמן מה ביחד.

החוק מאפשר להורים פרודים להסכים ביניהם באיזה ימים ושעות ישהו הילדים עם כל אחד מהם אך תוקפו של הסכם זה ככל הסכם בין בני זוג טעון אישור בית המשפט או בית הדין ומשאושר הוא מחייב את ההורים לכל דבר ועניין.

הדעת והמוסר נותנים שכל אחד מההורים יעשה כל שביכולתו בכדי להיטיב עם הילד המשותף, ובין היתר לשמור שלילד תהיה גישה נוחה וראויה להורה השני גם כאשר ההורים כבר אינם גרים יחד. אלא שבזמן תהליך גירושין או הליכי פרידה, מתברר, שחלק מההורים אשר עסוקים במלחמות הפנימיות בניהם זונחים את טובת הילדים, ובמקרים אלו אין מנוס מאשר לערב את בית המשפט בכדי שיתן את ההחלטות המתאימות בסוגיה זו.

משמורת ילדים
על פי מסורת רבת שנים, לאם יש עדיין זכות ראשונים לקבל את הילדים לשהות ברוב הזמן במחיצתה, כלומר לקבל משמורת ילדים עיקרית ובאופן עקרוני אך דיי פשטני הדבר אומר שאם האב רוצה לשהות עם הילדים בנפרד, בניגוד להסכמת האם, הוא צריך להגיש בקשה לבית המשפט אשר יפסוק לו הסדרי שהייה.

עם זאת, זכות האם לקבל את משמורת הילדים איננה מוחלטת וככל שהאב ידע לכלכל את צעדיו בעזרת ייעוץ וטיפול נכונים, כך יתאפשר לו לקבל הסדרי שהייה זמניים באופן כמעט מיידי, אף בניגוד לרצונה של האם, בהליך משפטי מהיר.

קביעת הסדרי שהות
בהעדר הסכמה בין ההורים, בית המשפט נעזר לעיתים קרובות בחוות דעתם של גורמי רווחה שימליצו על הסדרי שהייה אופטימאליים תוך בחינה של כל בני המשפחה.

על פי נוהל בלתי כתוב שירותי הרווחה נוהגים להמליץ בדרך כלל על הסדרי שהייה מקובלים המאפשרים לאב להיות עם הילדים פעמיים בשבוע בימי חול למשך 4-6 שעות, וכן בכל סוף שבוע שני, ובמחצית מהחגים ומחצית מהחופשים.

כאן מדובר בהסדרי שהייה מקובלים כברירת מחדל ואולם אין מניעה שהאב ידרוש וגם יקבל הסדרים מורחבים יותר או משמורת ילדים משותפת כאשר התנאים המתאימים יאפשרו זאת.

הסדרי שהות קבועים, משמורת ילדים משותפת או אחריות הורית משותפת ניתן כאמור לקבוע בהסכם, אך בהעדר הסכמה אין מניעה שהאב יקבל זאת גם בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני בניגוד להסכמת האם ובהתאם לטובת הילדים ולרצונם מגיל מסוים.

הפרת הסדרי שהות
כאמור, התנאי לתוקפו של הסכם בין ההורים בנוגע לילדים הינו אישורו של ההסכם על ידי בית המשפט. מכאן שלא ניתן לטעון ל- הפרת הסדרי שהייה כל עוד הסדרי השהייה לא נקבעו בהסכם שיקבל תוקף של פסק דין או שהם נפסקו על ידי בית המשפט במסגרת דיון לגופו של עניין.

כלומר, כל עוד בית המשפט לא נתן החלטה או פסק דין בעניין זה, הורה אשר ימנע מההורה השני את הקשר עם הילדים, או הורה אשר לא יקח את הילדים אליו לא יפר על פי הדין את הסדרי השהות עם הילדים.

הדרך לאכוף הפרת הסדרי שהות
המושג אכיפת הסדרי שהייה איננו יכול להתקיים במונחים הרגילים של האכיפה כמו למשל אכיפת תשלום במסגרת תיק הוצאה לפועל מזונות. מדובר בדרך התנהגות אשר ניתן לפעול כנגדה רק באמצעות הפעלת לחץ של סנקציות כספיות, עד כדי העברת משמורת הילדים להורה השני.

מכוח הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה", אב אשר טוען שהאם הפרה את הסדרי השהייה צריך לפנות בתביעה לבית המשפט ולהוכיח באמצעות ראיות את קיומה של ההפרה. הליך הוכחת ההפרה בדרך כלל איננו הליך של שחור לבן משום שלעיתים יש לכל הורה אשם תורם. מכאן שבדרך כלל, אם כי לא תמיד, בפנייה ראשונה לבית המשפט, גם אם מתברר שהאם מפירה את הסדרי השהייה, בית המשפט יסתפק במתן אזהרה.

האזהרה יכולה להיות באופן שבית המשפט יתרה באם לפרוטוקול שבמידה והיא תסקל את המפגשים של הילדים עם האב בכל דרך שהיא ולרבות בדרך של ניכור הורי יוטל עליה קנס כספי על כל הפרה, או שהמשמורת תועבר לאב.

קיימים מקרים שכבר בדיון ראשון יחייב בית המשפט את האם בהוצאות משפט בגין התנהלותה או שכבר יקבע לפרוטוקול חיוב בסכום כספי על האם בגין כל הפרה. במקרים מסוימים יחייב בית המשפט את ההורים במפגשים של תיאום הורי או טיפול משפחתי.

על אף הקושי לאכוף הסדרי שהייה כמפורט לעיל חשוב להדגיש כי עיקר המחלוקות בעניין משמורת הילדים או האחריות ההורית המשותפת והסדרי השהייה מתקיימים בזמן הליכי הפרידה והגירושין, ולפיכך על האב להשקיע את מירב המאמצים לקבוע אותם בתקופת הליכי הפרידה ולדרוש מהאם לקיים אותם לרבות באמצעות פנייה לבית המשפט.

ברוב המקרים לאחר שההסדרים כבר נקבעים אז הם ימשיכו להתקיים במתכונת שנקבעה בהסכם או בהחלטת בית המשפט, ולעיתים קרובות הסדרי שהייה זמניים או משמורת ילדים זמנית יהפכו לאחר זמן מה גם לקבועים.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

פתח דבר

אחת מזכויות היסוד המסורות לאדם הינה חופש התנועה ואף על פי כן חייב בית המשפט לענייני משפחה ביום: 27.4.2021, אם עם שני ילדים מקטיני קטינים להישאר במקום מגוריה או מרחק של עד 15 ק"מ במשך שנתיים. הטעם לכך הינו "עקרון טובת הילד" אשר מקבל בדור האחרון מעמד חוקתי שווה ערך לכל זכות יסוד אחרת ואף למעלה ממנה.

על פניו מדובר בפסק דין אשר אומר את המובן מאליו, ואולם מתברר שמה שנראה היום מובן מאליו היה עד לפניי מספר שנים בלתי מובן מאליו. מכאן החשיבות בפרסום מאמר זה עבור גברים לשנים הבאות שיבואו עלנו לטובה.

הקדמה

כידוע, בהעדר הסכמה בין הורים בנוגע למשמורת ילדים ו/או הסדרי שהייה, ממנה בית המשפט עובד/ת סוציאליים שיתנו חוות דעת בתסקיר בנוגע לכל המשפחה בכדי להחליט על זמני השהות של הילדים אצל מי מן ההורים. התסקיר מכיל תיאור עובדתי של הנפשות הפועלות במשפחה ובסופו של התסקיר המלצה בנוגע להסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

לרוב, חוות דעתם של העובדים הסוציאליים מתקבלת על ידי בית המשפט במלואה ורק במקרים חריגים יתערב בית המשפט במסקנות או בהמלצות המומחים. הטעם לכך הינו שחזקה על המומחים שהם מומחים בתחום עיסוקם ואת חוות דעתם המקצועית הם נותנים בצורה אובייקטיבית. מכאן שחוות דעתו של מומחה הינה חשובה ביותר עבור כל הורה.

בעבר הלא רחוק היו גורמי הרווחה נותנים את חוות דעתם על פי תבנית קבועה של האם כהורה עיקרי במשרה מלאה, והאב כהורה של ביקורים. בדור האחרון חל שינוי מהותי בסטריאוטיפ זה וזאת בעיקר לאור הרצון של אבות להיות נוכחים בחלק גדול יותר מהזמן הפנוי של הילדים.

בעצם, השינוי בעניין הרחבת הסדרי שהייה גדולים יותר לאבות מבעבר, וכן בגיל ילדים קטן יותר מבעבר וקביעה של משמורת ילדים משותפת לשני ההורים הגיעה מצד אבות שעוד בטרם נודעה מחלוקת בין ההורים בנוגע להסדרי השהייה עם הילדים, האב שהה זמן ארוך יותר עם הילדים כך שניתן לראות יותר ויותר פסיקה אשר באה לקבע מצב שממילא נתון בשטח ומגיע לבית המשפט על ידי חוות דעתם של גורמי הרווחה ומומחים אחרים.

פסיקת בית המשפט

פסק הדין מתאר זוג הורים לשני ילדים קטינים, הבת בת כ- 4 שנים, והבן כבן שנה וארבעה חודשים. האב הגיש תביעה למשמורת ילדים משותפת והאם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהמקום בו נכחו עימה ועם האב (להלן: "המקום הקבוע") למקום מגורי בית הוריה המרוחקים זה מזה כ- 35 דקות נסיעה.

לאור הליך קודם אשר נוהל על ידי הצדדים בבית הדין הרבני ונראה שגם לאור מורכבות הנושא, נתן בית המשפט צו מניעה כנגד האם לבל תעזוב את איזור המגורים הקבוע ומינה פסיכולוגית מומחית לחוות דעה בעניין המשמורת והסדרי השהייה.

בחוות דעתה המפורטת של הפסיכולוגית היא המליצה על הרחבה הדרגתית נוספת של הסדרי השהייה לאב, שממילא היו מורחבים, עד הגעה למשמורת משותפת. וכן, לאפשר לאם להעתיק את מקום המגורים הקבוע לבית הוריה כעבור שנתיים שאז תגיע הקטינה לגיל 6. בינתיים, במהלך השנתיים, ניתנה לאם אפשרות להעתיק את מקום מגוריה עד לרדיוס של 15 ק"מ מהמקום הקבוע. הכל בהתייחס לטובת הילדים.

בית המשפט אימץ את המלצות הפסיכולוגית באופן מלא תוך כדי שזירה של מאפיינים משפטיים אשר נועדו לתת תוקף משפטי איתן להמלצות.

אם נסכם את כל פסק הדין למספר שורות נוכל לומר כי טובת הילדים, כמעט לבדה עמדה לנגד עיניי הפסיכולוגית ולעיניי בית המשפט. הפסיכולוגית ציינה בחוות דעתה שטענות האם כנגד משמורת משותפת עם האב נטענו בעיקר מטעמי נוחות שלה, לעומת האב שהוכיח כי הוא מוכן להקריב מעצמו ולהקשות על עצמו לטובת שהות גדולה יותר עם הקטינים.

לאם עמדו טענות חזקות לטובת היותה משמורנית עיקרית ואולם בית המשפט דחה את כולן באחת. הטענה העיקרית של האם היתה שמכוח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") חזקה, המכונה "חזקת הגיל הרך", כי טובת הילדים (עד גיל 6) לשהות ברוב הזמן במחיצתה ומכאן שמשמורת הילדים העיקרית צריכה להיות אצלה ולכן צמודה לה הרשות לקבוע את מקום מגוריהם.

בית המשפט פסק כי לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של משמורת בעניינם של קטינים לשיח של אחריות הורית. ואכן, אחריות הורית הינה הגדרה מקיפה של החובות שיש להורה מכוח האפוטרופסות כלפי הקטין ומתחתיה נמצאת בין היתר גם המשמורת אשר מדברת בעיקר על שמירה.

ואם עוסקים אנו בהגדרות הרי שבחוק הכשרות ניתן לראות סעיפים ארכאיים והמתנגשים זה בזה. לדוגמה, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר על הסכמה בנוגע לאפוטרופסות ומי מההורים יחזיק בקטין.

למעשה, סעיף 14 לחוק הכשרות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים ומבלי לציין שלאם או לאב יתרון בחובות או בזכויות בעניינו של הקטין כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, עם זאת הכיצד ניתן לדבר על המושג "מי יחזיק" אשר יוצר קונוטציה של הזכות להחזיק קטין כמו חפץ שאין חובות כלפיו כלל.

וכן, בסעיף 15 לחוק הכשרות נכתב כי לאפוטרופסות צמודה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו מבלי לציין איזה אחוז מהאפוטרופסות הוא שיקבע. הגם שאין מחלוקת כי הוריו של קטין הינם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ושווים הם בכך. אם כן, כיצד אפוטרופוס אחד השווה לשני רשאי לקבוע את מקום מגוריו של הקטין ?

לא ניתן להבין מה אומרים סעיפים 14, 15, 17 24 ו-25 לחוק הכשרות אם לא יוצקים תוכן נורמטיבי להגדרת המושג "אפוטרופסות".

יש סוגים שונים של אפוטרופסיים שהשכיח מבניהם הינו אפוטרופוס טבעי, שהינו הורה ביולוגי של ילד אשר מוחזק כמי שיכול להיטיב עם הקטין יותר מכל אדם אחר. עם זאת, חזקות ניתנות לסתירה וכבר נודעו מקרים שילדים הוצאו מאפוטרופסות של ההורים לאפוטרופסות אחרת.

ניתן לומר שאפוטרופוס הינו אדם אשר יכול לדאוג לצרכים של הקטין ומכוח היכולת שלו לעשות כן הוא גם זכאי ליהנות מכך. כלומר, ככל שאדם יכול לדאוג לצרכים של הילד שלו כך הוא רשאי להישאר אפוטרופוס גם אם אין הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות. מנגד, יכול הורה לאבד את האפוטרופסות אם אין הוא דואג לצרכי הקטין גם אם הוא נהנה מתפקיד האפוטרופסות.

אם כן, האפוטרופסות של שני הוריו של קטין שווה כברירת המחדל, כפי שגם אומר בית המשפט בפסק הדין, מכוח היות כל אחד מההורים המוחזק כמי שיכול יכול לדאוג יותר מכל אדם אחר פרט להורה השני שמוחזק באותה הדאגה לקטין במידה שווה. נטל הראיה לסתור חזקה כידוע נופל על כתפיו של מי שטוען כנגד לכך.

כפי שמבואר לעיל, בית המשפט מציג בפסק הדין עמדה אשר תוקפת באופן חזיתי את האמור בסעיף 25 לחוק הכשרות ובמילים שלו קובע כי הדומיננטיות ביחסים בין ההורים לילדים הינה "האחריות ההורית", היא היקף ותוכן האפוטרופסות, ולא המשמורת, ומכאן גם יגזרו הסדרי השהייה של כל הורה עם הילדים.

יש לציין כי במקרים רבים עולות טענות של אימהות כנגד דרישה של האב למשמורת משותפת כי דרישה זו עולה בכדי להפחית או להימנע מתשלום מזונות ולא מצד הרצון של האבות לשהות יותר עם הילדים. טענה נגדית אשר עולה מצד אבות כנגד אימהות הינה שאימהות מסרבות לחלוק איתם משמורת משותפת בכדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם.

לסיכום

סיכום פסק הדין מלמד שמומחים מטעם בית המשפט מגלים בשנים האחרונות פתיחות רבה יותר מאשר בעבר לבקשות של אבות לשהות זמן ארוך יותר עם הילדים.

וכן, שחזקת הגיל הרך, על אף שהיא מוגדרת לטובת האם בסעיף 25 לחוק הכשרות בנוגע לילדים מתחת לגיל 6, תידחה על ידי בית המשפט באמצעות קבלת חוות דעת פסיכולוגית ואפילו סוציאלית.

וכן, שהנסיבות העיקריות שעליהן נסמכה חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית היתה שלשני ההורים מסוגלות הורית טובה ושווה והם הגיעו לדיון במצב שבו הסדרי השהייה בין האב לקטינים כבר היו ממילא נרחבים שגם התבצעו הלכה למעשה באופן תקין. כלומר, בית המשפט היה צריך לקבוע בסעד הצהרתי הסדר שכבר התקיים בפועל.

מכאן המסקנה שהעמקת הקשר של האב עם הילדים בעודם קטנים ואפילו מקטיני קטינים יכולה בהחלט להווה גורם עיקרי אשר ישפיע על המשך הקשר של האב עם הילדים גם לאחר שההורים יפרדו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

עד לא מזמן משמורת ילדים משותפת היתה נתונה להורים מעטים בלבד, בעיקר בהסכמת שניהם. בשנים האחרונות חל בהדרגה שינוי מהפכני בכך שאבות דורשים מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים, פקידות הסעד פתוחות לשמוע זאת ובתי המשפט אף מקדמים את הסידור של משמורת משותפת.

אנחנו עדיין לא שם, אבל משמורת ילדים בגישה החדשה תקדם את הסידור לפיו משמורת ילדים משותפת תהיה ברירת המחדל למשמורת הילדים וזאת ככל ששני ההורים ירצו בכך. ובמה דברים אמורים ?

ילדים הינם ללא ספק אחד מהדברים החשובים לאדם אם לא החשוב מכולם. ואולם כאשר בני זוג, הורים לילדים, נפרדים זה מזה, עולה הצורך לבחון את מעמדו וקרבתו של כל אחד מההורים בחיי הילדים מהטעם ששני ההורים כבר לא יכולים לחיות תחת אותה קורת גג אחת ולשהות עם הילדים ביחד.

הסכמה בין הורים לגבי משמורת והסדרי שהייה תייתר הכרעה שיפוטית, ואולם במידה ולא תהיה הסכמה, לא יהיה מנוס מאשר להביא את הסוגיה בפני הכרעה שיפוטית. הכרעה שיפוטית בעניין משמורת והסדרי שהייה איננה קלה, הגם שמדובר בהכרעה מקצועית שאיננה נמצאת בתחום המקצוע השיפוטי. לפיכך, יאלץ השופט, שהוא גם הפוסק הסופי בסוגיה זו, להיעזר בחוק המתאים לכך ובגורמים מקצועיים חיצוניים לאולם בית המשפט.

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (חזקת הגיל הרך)

סעיף החוק אשר דן בסוגיית משמורת הילדים הינו סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם כי זאת טובתם. כלומר, סעיף החוק קובע שחזקה (חזקת הגיל הרך) כי טובת הילדים עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל האב חל נטל לא קל לסתור את החזקה כי אין זו טובתם.

אין ספק שמדובר במחסום קשה למעבר אשר מונע גם מבתי המשפט וגם מפקידות הסעד אשר ידרשו לתת חוות דעתם בתסקיר בדבר המשמורת והסדרי השהייה לא להעדיף באופן מובהק את האם כמשמורנית.

בעבר נעשו ניסיונות לבטל ו/או לתקן את סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות על ידי חברי כנסת אך ללא הועיל משום שחברי כנסת דתיים בעיקר וחברות כנסת מכל הסיעות התנגדו לשינוי כל אחד מסיבותיו, כאשר הטענה העיקרית שעלתה בפי כולם היתה שטובת הילד עד גיל 6 להיות במשמורת האם ועל לכן אין צורך לשנות את סעיף החוק.

ועדת שניט

לאור התקדמות הדור ולאור הפעלת לחץ חברתי מצד קבוצה גדולה של גברים שרצו בכל מאודם לקחת חלק גדול יותר בחיים של הילדים הוקמה בשנת 2005 על ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני ועדת שניט שבראשה עמד פרו' דן שניט. ועדת שניט נדרשה לחוות דעתה ולתת המלצותיה בדבר הסדר המשמורת בין ההורים אשר ישרת את טובת הילד.

וועדת שניט פרסמה את המלצותיה בשנת 2011 (כעבור 6 שנים) ובשורה התחתונה המליצה כי לטובת הילד יש לאפשר לאב לשהות עם הילד באותה מידה שהוא שוהה עם האם, ואף לאפשר לאב לקיים את אותם תנאי מחייה בביתו כשם שהאם מקיימת עם הילד בביתה.

ועדת שיפמן

ואולם שושנה וקוץ בה משום שאבות אשר זכו במשמורת משותפת ואף רצו לקיים זאת בפועל לא יכלו להתמיד בכך משום שהם עדיין נדרשו לשלם מזונות גבוהים. כך נולדה באופן מתבקש בשנת 2006 ועדת שיפמן אשר נדרשה לתת חוות דעתה בדבר גובה המזונות שיש לחייב אב בכלל ובמשמורת משותפת בפרט.

בשנת 2012 פרסמה ועדת שיפמן את המלצותיה אשר קבעו כי יש להפחית מהאב את החיוב במזונות באופן משמעותי בכדי שיוכל לחיות את חייו בכבוד, וכן בכדי לאפשר לאב לקיים משמורת משותפת ואף לעודד אותה לטובת הילד.

מסקנות ועדת שנית וועדת שיפמן, על אף שהיו מבוססות מחקרית, היו בגדר המלצות שלא יכלו לשנות את החוק ולא את הפסיקה בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי המשפט המחוזיים כערכאות ערעור. רק החלטה של בית המשפט העליון ו/או שינוי בחקיקה כלו להביא את השינוי בפועל שלא רחק היום וגם הגיע.

פסק הדין בבע"ם 919/15

לבית המשפט העליון הגיעו שני ערעורים מהמחוזי על גובה חיוב האב במזונות הילדים. בית המשפט דן בסוגיה במוטב מורחב של 7 שופטים בבע"ם 919/15. בית המשפט העליון בחן את האמור במסקנות ועדת שניט, ועדת שיפמן, חוות דעת משפטית מהיועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים והחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל ולבסוף ביום: 19.7.2017, ניתן פסק דינו.

פסק הדין קובע כי אב לא יצטרך לשלם לאם מזונות כאשר הילדים נמצאים במשמורת משותפת ככל שיש לשני ההורים הכנסות זהות מכל המקורות. אב בעל הכנסה נמוכה מהאם במשמורת משותפת רשאי לדרוש מהאם לשאת בנטל גבוה יותר בחיוב המזונות. וכאשר הילדים נמצאים במשמורת האב ולאם יש הסדרי ראיה או בשמם כיום הסדרי שהייה רשאי האב לחייב את האם לשלם לו, או לחייב את האם לשאת בסכום גבוה למזונות הילדים.

כיצד פסק הדין בבע"ם 919/15, מקדם משמורת משותפת ?

כאמור, בטרם ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15 רוב המזונות היו חלים על האב, וכאשר היה מדובר באב אשר משתכר את הסכום הממוצע במשק ומטה, לא היה נותר לו מהמשכורת אפילו את הסכום המינימאלי לסיפוק צרכיו ההכרחיים. ככל שהיו יותר ילדים משותפים כך הלכה והחריפה הבעיה. האבסורד בנוסחה הקודמת היה שמזונות האב לא היו יורדים מסף מינימום גם אם הוא היה עני מרוד והאם עשירה מופלגת.

תוצאה כזאת היתה גורמת לאב להתרחק מהילדים אשר מטבעם הינם בעלי דרישות. לאב היו נפתחים על ידי האם או על ידי המוסד לביטוח לאומי תיקים בהוצאה לפועל, ומכל זה היו הילדים הנפגעים העיקריים.

פסק הדין בבע"ם 919/15, קובע כי במשמורת משותפת יהיה האב פתור ממזונות ילדים במידה וגובה ההשתכרות שלו היה זהה להשתכרות של האם. עם זאת, גם החיוב במזונות הילדים מעל גיל 6 יהיה על פי יחס ההכנסות שיש להורים וביחס להסדרי השהות שיש לכל הורה עם הילדים.

משמורת ילדים כבררת מחדל

לפני פסק הדין בבע"ם 919/15, היה בית המשפט מפחית לאב במשמורת משותפת 20 אחוז מגובה המזונות שהיה אמור לשלם כאשר הילדים היו במשמורת האם. ברור כי במשמורת משותפת היה האב מוציא הרבה יותר מעשרים אחוז מגובה המזונות אשר מופחתים לו, ולפיכך ככל שהיה מדובר באבות בעלי הכנסה ממוצעת ומטה סידור כזה היה מרחיק את האבות ממשמורת משותפת.

משמורת ילדים בגישה החדשה

על פי סידור המזונות החדש אין כל מניעה שמשמורת משותפת מעל גיל 6 ואף למטה מכך תהיה ברירת המחדל כאשר האב ירצה זאת, ובמיוחד לאור העובדה שבתי המשפט מתחילים לעודד זאת. הגם שאימהות מעוניינות כיום יותר מבעבר לפנות לעצמן זמן להגשמה עצמית.

לפרטים נוספים צור קשר

על שולחנו של בית המשפט הונחו שלש תביעות. תביעות האישה כנגד האיש לאבהות על ילדה ומזונותיה. ומנגד תבע האיש את האישה על גניבת זרע ופיצוי ממון ועגמת נפש בגין הגנבה.

בפסק הדין תאר השופט את מערכת היחסים בין בני הזוג אשר במהלך הנישואין ניסו להביא ילד לעולם בדרך הרגילה. משזו לא צלחה ניסו את מזלם בעזרת הפריה תוך גופית שאף היא לא צלחה.         

לימים, עלו יחסי הצדדים על סרטון והם החליטו להתגרש, בעיקר על רקע רצונו של הגבר להביא ילדים נוספים לעולם. אף על פי כן, ארבעה ימים וגם יומיים לפני סידור הגט בפועל קיימו בני הזוג יחסי מין, והאישה כהרגלה לקחה את זרעו של הגבר בכלי אכסון מתאים והיתה אמורה להעביר אותו למכון הרפואי לביצוע ניסיון הפריה נוסף במקום.     

אלא שבדיעבד מסתבר שהאישה אמנם העבירה את זרעו של האיש למכון הרפואי אך בהנחייתה נשלח זרעו של האיש לחו"ל, שם הפרה הזרע ביצית של תורמת בהפריה חוץ גופית, והביצית המופרת הוחזרה לישראל, הושתלה ברחמה של האישה לאחר הגירושין ונולדה לה ילדה. 

בנתונים העובדתיים לעיל נדרש בית המשפט להכריע בין גרסת האישה לפיה ידע האיש והסכים להפריה חוץ גופית, לבין גרסת האיש אשר טען שלא ידע ולא הסכים להפרייה חוץ גופית. עם זאת נדרש בית המשפט להכריע בתביעה הנזיקית של האיש ובתביעת האישה בשם הבת לדמי מזונות.

בית המשפט פתח ואמר שטענת האישה לעומת טענת האיש נופלת בגדר הכלל: "המוציא מחברו, עליו הראיה", ומכאן שנטל הראיה להסכמת האיש נופל על האישה. האישה לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולכן יש להטיל עליה באופן עקרוני את מלוא האחריות בגין גנבת זרעו של האיש והנזקים אשר נגרמים לו מכך.

מנגד, חייב בית המשפט את האיש במזונות הילדה לנוכח העובדה שהקטינה אינה צד לסכסוך בין בני הזוג. אך משנמצא שהאיש הינו אדם אמיד מאוד לעומת האישה, ומהטעם שטובת הקטינה עלול להיפגע אם האישה תאלץ להחזיר לאיש את דמי המזונות שהוא משלם עבור הקטינה, פסק בית המשפט שהאיש רשאי יהיה לדרוש את כל סכום המזונות ששילם עבור הילדה מהאישה לאחר שהילדה תגיע לגיל 18.

פסק דינו של בית משפט זה מכיר לראשונה במושגים של אבות בעל כורחם וגנבת זרע. והינה אנו צופים בסנונית ראשונה שמן הסתם תוביל אחריה גם פסקי דין נוספים בנושא. אלו וודאי ילמדו נשים מסוימות למתן את הכוח המיני שהן אוצרות בכליהן לטובת שמירה על זכויות הגבר במשפחה וטובת הילד עצמו.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

הקדמה

אחד מהדברים החשובים ביותר לאדם בחייו, אם לא החשוב ביותר, הינו הקשר עם משפחתו בכלל והקשר עם ילדיו בפרט. ובימים בהם בני זוג אחד מתוך שלושה שמתחתים עתידים להתגרש, עולה לדיון ומיקוח במקרים רבים גם שאלת משמורת הילדים והסדרי הראייה.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

עד לפני מספר שנים משמורת הילדים הייתה נמסרת כמעט באופן אוטומטי לאם מתוקף חזקת הגיל הרך שבסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, (להלן: "חוק הכשרות"). אולם כיום, ולאור היחלשותה של החזקה, גישת בתי המשפט הפכה ליותר עניינית, ופסיקה של משמורת ילדים מסתמכת ומתמקדת בעיקר על עקרון טובת הילד.

עיקרון טובת הילד בעיניי בית המשפט

בתמ"ש 8309-06-11 (להלן: פסה"ד) אשר ניתן ביום: 9/2/12, לנוכח תביעות משמורת הדדיות של האב והאם על ביתם הקטינה, פסק השופט יורם שקד:

"כבר בפתח הדברים מבקש אני להודיע כי אין בדעתי ליתן כל חשיבות לחזקת הגיל הרך, אותה הביא ב"כ האם בסיכומיו. עם כל הכבוד, על בית המשפט לבחון אך ורק את טובתה של הילדה, ולא יעלה על הדעת כי בית המשפט ימסור משמורת לאם רק משום חזקת הגיל הרך".

מנתוני פסק הדין מתברר שמדובר בזוג הורים לילדה קטינה אשר נולדה ביום: 1/2/10. האם הגישה תביעה למשמורת הילדה, והאב הגיש תביעה למשמורת נגדית. בא כוחה של האם סמך את טיעוניו על קיומה של חזקת הגיל הרך, ובפסק הדין ציין בית המשפט את דעתו על כך בהרחבה: 

"המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות האלפיים אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של חזקת הגיל הרך. המצב המשפטי המשתקף מסעיף 25 לחוק הכשרות … הדן בחזקת הגיל הרך ומעניק עדיפות לאם כמשמורנית, אינו משקף עוד את התיאוריות החברתיות והפסיכולוגיות העכשוויות הנוגעות לענייני משמורת בסכסוכי גירושין, המבטאות נאמנה את צרכיהם וטובתם של הילדים החיים במציאות פלורליסטית שונה מאוד מן המציאות, שלאורה גובשה דוקטרינה זו." 

"לפיכך, על בית המשפט לזנוח דעות קדומות והלכי רוח, שייתכן והיו מתאימים לשנים עברו, ולהתמקד בשאלה היחידה העומדת על הפרק – מהי טובתה של הקטינה דא עסקינן? האם, תהא זו טובתה להיות במשמורתה ובהשגחתה העיקרית של אימה או, שמא, אצל אביה או אולי טובתה היא להיות במשמורת משותפת אצל שני הוריה."

המסוגלות ההורית של אבות בימינו

בית המשפט גם הצביע על השיפור הגדול שחל במסוגלות ההורית של האבות בני ימינו, וכך פסק:

"בישראל של שנת 2012, אנו שמחים למצוא אבות רבים, אשר הטיפול בילדיהם הקטינים כלל איננו זר להם. אבות אלו אינם בוחלים מקימה בשעות הלילה, מהאכלת ילדיהם, מהחלפת חיתולים, מלקיחה לגן, מהשתתפות בפעילויות עם ילדיהם, ממשחק ומלימוד משותפים ולמעשה, כל אותם תפקידים "אימהיים" מסורתיים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מפועלם של אותם אבות. אבות אלו, שניכר כי האב דנן הינו חלק מהם, מבקשים לקחת חלק משמעותי יותר בחיי ילדיהם. יש לברך על כך ואין לפרש זאת כאקט שנועד לפגוע באם."

בהתייחסו לחשיבות שיש לאפשר הסדרי ראייה נרחבים להורה הלא משמורן פסק בית המשפט:

"זוהי זכותו הטבעית של כל ילד לחוות הורות טובה ומעשירה עם שני הוריו, ובכלל זה יש לאפשר לילד להיות בקשר גם בביתו של האב, במקום מגוריו של האב, בסביבתו הטבעית של האב וזאת כאשר התנאים מאפשרים זאת. ברירת המחדל הינה לאפשר הורות נטולת הגבלות על מי מההורים, אלא אם כן מובאת ראיה כי פעילות כלשהי איננה לטובת הילדים"

"הגישה לפיה הורה יאלץ להמציא "תעודת יושר" בכדי לזכות בלינת ילדיו אצלו, מן הראוי שתיעקר מהשיח ההורי. כל ילד, באשר הוא ילד, זכאי ללון ולשהות עם שני הוריו ולהיות חלק מחוויה מעשירה זו."

הסדרי שהייה נרחבים לאב

מפסק הדין עולה שהאב עמד כפסע קל לפני קבלת המשמורת על הילדה אולם לבסוף, בית המשפט פסק אמנם את המשמורת לאם, אך יחד עם זאת הוא פסק לאב הסדרי ראייה נרחבים אשר כוללים לינה בביתו גם באמצע השבוע. ובלשונו של בית המשפט כך כתב: 

"נוכח העובדה כי האם היא ההורה הדומיננטי בפועל, ונוכח העובדה כי הילדה מורגלת בשהייה רבה אצל האם, נחה דעתי כי יש להורות כי המשמורת על הילדה תהא לה. יחד עם זאת, בדעתי לאפשר לאב הסדרי ראיה נרחבים, הכרוכים בשתי לינות באמצע השבוע ובמסירת הילדה ישירות למוסד החינוכי ולא לביתה של האם."

העדפה על פי עקרון טובת הקטין

יש לציין שאמנם עוסקים אנו בעקרון טובת הילד, וכך גם נחוץ, אך אל לנו לשכוח שהזכות לבנות משפחה וליצוק בה את תוכן ההורות מכוח האפוטרופסות על הילד הנה זכות יסוד במשפט הישראלי. וכן, שבזכות האפוטרופסות על פי סעיף 14 לחוק הכשרות, או על פי סעיף 3 לחוק לשיווי זכויות האישה התשי"א-1951, אין שום הבחנה מגדרית בין האב לבין האם ועל כן אין זה ראוי להעדיף מראש הורה אחד על פני משנהו, פרט להעדפה כאמור על פי עקרון טובתו של הקטין.

לסיום יש להטעים שטובת הילדים אינה מנותקת כלל מטובת ההורים, וקיום הורות מיטיבה לילד תצמיח ברוב המקרים ילד בריא בגוף ונפש, דבר אשר יועיל רבות להוריו ברבות השנים.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה

אם החלטת לשמור על הזכויות שלך במשפחה ובהליכי גירושין חייג אלינו עכשיו :  03-6132225 

או צור קשר ונחזור אליך בהקדם

ביום: 20/9/11, התפרסמה בעיתון המודפס והאלקטרוני של מעריב ידיעה תחת הכותרת: "המדינה למען הגרושות: גביה מואצת של מזונות". מדובר בפרסום הצעת חוק של משרד המשפטים אשר עוסקת בהקמת מסלול מזונות ייחודי בלשכת ההוצאה לפועל לגביית מזונות ילדים.

על פי תזכיר החוק שפורסם מדובר על הקמת מסלול גביה ייחודי של מזונות ילדים אשר ינוהל בהוצאה לפועל על ידי מי שרשם ההוצאה לפועל יאצול לו סמכויות בהתאם לסעיף 4א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, וזאת במקום הזוכה שעד כה נדרש לפעול לגביית דמי המזונות בעצמו  או בעזרת עורך דין פרטי.

הטעמים להצעת החוק נכתבו בדברי ההקדמה והם שהיקף החובות למזונות ילדים (11 מיליארד ₪) אשר עומד בקרוב ל- 100,000 תיקים הפתוחים בהוצאה לפועל מצביע על הקושי של הזוכה לקבל את דמי המזונות מהחייבים, ולפיכך יש לסייע בידי הזוכה באמצעים נוספים בכדי לממש את פסקי הדין אשר ניתנו לזכות הילדים בכדי שלא יגיעו לחרפת רעב.

עוד נטען בדברי ההקדמה שהזוכה (שהיא בדרך כלל האם) מתקשה לגבות את מזונות הילדים משום שהיא חוששת מהאב, ו/או משום שהיא נעדרת יוזמה, ידע ואמצעים לממש את פסק הדין.

לנו אין אלא להצטער על "החלמאות" של יוזמי ההצעה משום שהתכנים אשר מופיעים בה גורמים לפגיעה בלגיטימיות החברתית וההורית של האבות. היא מציגה אימהות כחסרות יכולת נפשית ופיזית לפעול לבדן או לשכור עו"ד שיפעל עבורן במסגרת תיק הוצאה לפועל מזונות לגביית מזונות ילדים. והגרוע מכל הינו שהיא עלולה לפגוע קשות בטובת הילד.

אם נברר את הפרטים אשר מופיעים כטעמים להצעת החוק נוכל לגלות:

א.      בדברי ההקדמה לא נכתב ממתי פתוחים תיקי ההוצל"פ, האם מדובר בתיקים אשר נפתחו לפני שנה, עשר שנים, חמישים או יותר.

ב.      אין בדברי ההקדמה לחוק התייחסות לחובות ששולמו בפועל אך לא הופחתו מתיקי ההוצל"פ.

ג.       אין סייג לגבי מספר הבקשות בטענת פרעתי אשר עומדות לבירור בתיקי ההוצל"פ.

ד.      האם יעלה על הדעת שבישראל של ימינו יש קרוב ל- 100,000 אבות אלימים אשר מסרבים לשלם מזונות ילדים, ו/או נשים אשר אינן יודעות או אינן מסוגלות לפעול בעצמן כנגד האב בהוצאה לפועל לגביית המזונות. האם אותה זוכה אשר ידעה להגיש תביעה בבית המשפט למזונות ילדים או אישרה הסכם מזונות עם האב בבית המשפט, תתקשה לשכור עורך דין שיפעל עבורה גם בהוצאה לפועל ?

ה.     ולבסוף, האם נכון למסור את גבייתם של מזונות הילדים לידי גורמים חיצוניים אינטרסנטיים אשר יכנסו בצעדים דורסניים לתוך מערכת היחסים הטעונה ממילא בין האב לאם ?

חשוב לציין שהעובדות האמיתיות בשטח מצביעות על כך שרוב רובם של החייבים במזונות ילדים הינם אבות אשר אינם מסוגלים לעמוד בגובה המזונות אשר נפסקו להם מלכתחילה עקב יוקר המחיה, ולא אבות בעלי יכולת כלכלית אשר מתחמקים מהתשלום.

בתי המשפט לענייני משפחה מחייבים כיום את האב לשלם כ- 3200 ₪ לחודש למזונות מינימום עבור שני ילדים לפני השתתפותו במחצית הוצאות חינוך ומחצית הוצאות רפואיות חריגות.

• ראו: בר"ע 1895/02, בן עמי נ' בן עמי.

רוב האבות בישראל נמנים על מעמד הביניים אשר משתכר בממוצע כ- 7,000 ₪ נטו לחודש, ובכדי לעמוד במלוא פסק דינו של בית המשפט יצטרך האב להוציא לשני ילדיו הקטנים לא פחות מ- 4500 ₪ לחודש. מכאן שלאב לא ישאר הרבה, אם בכלל, לצרכים החיוניים שלו למחיה.

לציין שביום: 26/11/09, נכנסה לתוקף הוראה אשר מאפשרת להכביד בהגבלות על חייבי מזונות, והיכולת להטיל עיקולים, צו עיכוב יציאה מהארץ ופקודות מאסר על חייבי מזונות כבר קיימת מקדמא דנן.

לעניין המתח בין הזוכה לבין החייב במזונות ילדים בהוצאה לפועל פסק נשיא בימ"ש העליון (כתוארו אז), השופט אהרון ברק בעניין פרופ' גמזו כדלקמן:

"בחינתו של חוק ההוצאה לפועל מלמדת, כי בבסיסו מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו (תכליות ספציפיות). האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות."

"הוצאה לפועל איטית או כזו שאינה מאפשרת הגשמת הפסק, פוגעת בקניינו של הזוכה. זאת ועוד: הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. "הפקרת בן-זוג למחסור ולרעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם" (הנשיא שמגר בע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון, פ"ד נא(2) 577, 580). אכן, הזכות של כל אדם – ובהם הזכאי על פי פסק דין למזונות – לקיום מינימאלי, היא חלק אינטגראלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו."

"התכלית (המיוחדת) השנייה המונחת ביסוד חוק ההוצאה לפועל היא להגן על החייבים, אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה (פרשת פישמן, עמ' 374). זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב, תוך מניעת ירידה לחייו. מספר הוראות בחוק ההוצאה לפועל נועדו להבטיח הגשמתה של תכלית זו (ראו סעיף 22(א) (מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול); סעיף 38 (הגנת בית המגורים); סעיף 39 (הגנת חייב חקלאי)). חלק מהן מסייעות, בעקיפין, לזוכה על פי פסק הדין, שכן הן מבטיחות כי החייב לא יאבד את יכולת הפירעון שלו."

"המאסר על חוב לא ישמש בשום מקרה ואופן, בכל צורה שהיא, כאמצעי שיש בו משום הענשת החייב על אי תשלום החוב, אלא כאמצעי של כפיית החייב, שהוא בעל יכולת, שיש לו רכוש ואמצעים לתשלום החוב, אם כולו ואם לשיעורין, אך הוא מסתיר את רכושו ומבריחו" (בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז(4) עמ' 754).

• ראו: רע"א 4905/98, פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ולילך ישעיהו.

אין חולק בדבר גודל האחריות אשר מוטלת על הוריו של ילד לספק לו את צרכיו החיוניים למחייה מכוח האפוטרופסות. אלא שההורות בכלל והאבהות בפרט אינה מתחילה ומסתיימת רק בתשלום דמי המזונות שצריך האב להעביר לידי האם שזכתה במשמורת ילדים, כי אם במכלול הקשרים שיש בין כל אחד מההורים לילד, ובקשרים שיש בין הורה אחד למשנהו.

רק איזון נכון של מכלול הקשרים המשפטיים והחברתיים בין כל אחד מההורים למשנהו ישמרו כהלכה על זכויות הילד במשפחה, ובסופו של יום גם יגשימו את עקרון טובת הילד הלכה למעשה.

אז האם מדובר בבשורה טובה לאימהות ? התשובה לכך הינה בהכרח שלילית, משום שאם הצעת החוק תעבור בכנסת היא תגרום נזק חברתי רב לאב ולילדים ובאופן עקיף יגרם נזק גם לאם.

מחבר:  שאול מני נוי

אידאה – למען זכויות הגבר במשפחה